פרוייקט רוזי

[arana1]

זה אטרקטיבי לאנשים מבחוץ

הם רואים אדם מוזר ויחודי שיש לו יציאות מדהימות ונגיעות מאוד מקוריות במציאות אז מבחינתם זה מעניין או מרשים או אפילו מאוד מושך אלא שלאוטיסט זה דווקא יכול להיות בעייתי כי לא רק שאין בעובדה שאתה מדליק אנשים שום דבר שיעזור לך להתקרב לקיום שיותר מתאים ואפשרי לך אלא שאף מאוד מקשה עליך להתקרב לקיום כזה

האטרקטיביות של האוטיסט לא עוזרת לקיומו אלא רק מסבכת אותו יותר

 

[TikvaBonneh]

הלואי שהבעיה הייתה מסתכמת בהורים ובבוגרים

הבעיה היא בקבלת השונה במקומות עבודה ובמוסדות לימוד.
הגיס שלי לא הצליח אף פעם לעבור ראיון עבודה.
בפועל, במציאות,
יש מתי מעט אספים שמצליחים, כנגד כל הסיכויים, לקבל ולהחזיק במשרה אקדמית, או בכלל בכל משרה שהיא...

 

[גור42]

זה לא סותר. הבעיה קיימת גם פה וגם שם.

הבדל הוא, שאם זה רק הסביבה שמתייחסת אלייך ככה, זה לא סוף העולם. כן, אפילו אם בגלל זה את לא מצליחה למצוא עבודה, זה לא סוף העולם.

לעומת זאת, כשבן-אדם מתייחס ככה לעצמו, הוא אבוד. וכשהורה מתייחס ככה לילד שלו, זה המכשול הכי גדול שיכול להיות להתפתחות הילד.

ובואי אני אגלה לך סוד:

כשאדם מתייחס לעצמו ולשונות שלו בכבוד, אז גם היחס של אנשים זרים משתנה. כי אין דבר שמבריח ומרתיע אנשים יותר מאשר מישהו ששונא את עצמו או מתייחס לעצמו כאל מסכן. אז נכון, כל הבטחון העצמי והאהבה העצמית שבעולם לא תמנע מאנשים מסויימים להמשיך לחשוב שאני "מוזר", אבל כשאת אוהבת ומכבדת את עצמך אז זה פשוט לא מזיז לך.

חוץ מזה, לא כל האנשים בעולם חושבים שהתכונות האספיות הן תכונות רעות. יש כאלה שדווקא אוהבים את זה ו/או מעריכים את זה.

 

[רונן שפירא1]

ממש לא נכון

לדעת שאספרגר פוגע בתפקוד לא בהכרח אומר שאתה מסכן או אומלל.
זה רק אומר שאתה מודע לעצמך ולמה שאתה משדר.
להיפך, מי שלא מודע למגבלות שלו צפוי כל הזמן להיכשל כי לא יבין למה הסביבה שלו לא מקבלת אותו....

 

[גור42]

טוב, אם זה מה שעובד בשבילך...

...מי אני שאתווכח.

 

[arana1]

הקיום האוטיסטי הוא עדיין די מאוד סיוטי

אבל ממש לא בגלל הקטע של החזקת משרה או הצלחה אקדמית,אלא דברים שמאוד נחשבים נורמטיבית אבל בשביל אוטיסט עצם השיגרה על פרטיה הקטנים ורעשיה המוזרים והמבטים והתגובות והכל פשוט מצטבר לגוש אחד של תחושות מאוד מאוד קשות ומוזרות ומפחידות של אי שייכות ואי מובנות וחוסר יכולת להאחז במשהו מוצק או באיזה השתקפות שתאשר את קיומו,
בגלל זה למרות שיש משהו באמת מעצבן בעובדה שאספיות הפכה לאופנתית והצדדים הפחות זוהרים בקיום הזה בכלל לא מוצגים אז עצם העובדה שהנושא זוכה לחשיפה ואפילו מין סוג מעוות של יוקרה עשוי לרמוז שהחברה מתחילה לקבל את השונות הזאת כלגיטימית ומקובלת
והתפתחות כזאת באמת יכולה להפחית את רמת החרדה והדכאון ואת הקשיים הרגשיים והנפשיים העצומים הכרוכים בקיום כאוטיסט


אספי לא חייב לעבוד או להצליח לקיים קריירה אקדמית בשביל להיות מאושר
כל מה שהוא צריך זה להיות מובן ולקבל תגובות שיתאימו לו וישקפו את צרכי התפתחותו
והפיכת אספים לאופנתיים זה צעד אחד,אמנם שטחי ונלעג וסותר לחלוטין את המהות האספית,לכיוון הזה

 

[ימימה]

באמת תהיתי בנוגע לזה

האם זה צעד קדימה בהתייחסות לאוטיזם - מזכיר לי קצת את קארל מאי ו-וינטו האינדיאני שלו. ספרים שעל תפיסת האינדיאנים שבהם הייתה ביקורת מאד חריפה, כי הם מוצגים שם או כרוצחים אכזריים או כ"פרא אציל"... אבל כשמסתכלים עליהם היום בקצת סלחנות, רואים שלזמנם היו בהחלט מתקדמים בגישה שלהם לאינדיאנים, לפחות בכך שראו את האינדיאני כאדם בעל יכולת חשיבה, הבנה ורגש (כמה רציתי להיות וינטו ולדהור בערבות אמריקה...)
האם כרגע אנחנו בשלב שבו האוטיסט הוא הפרא האציל של החברה?

 

[רונן שפירא1]

אני עכשיו סוף סוף במקום עבודה מסודר

אמנם לא כזה שבו אני ממצה את יכולתי, אבל כזה שבו מתחשבים בי ונותנים לי את התנאים שאני זקוק להם... וזה אחרי שבמשך שנים עזבתי/הועזבתי ממקום עבודה אחד אחרי השני....
אבל בשביל זה הייתי צריך ללמוד מה בדיוק מפריע לי ולמה אני זקוק, ואיך להסביר את זה לסביבה למרות התפקוד המאוד גבוה שלי בלא מעט תחומים....

 

[TikvaBonneh]

אני שמחה לשמוע!

כל הכבוד לך רונן.

 

[אמא מיכל11]

אני משום מה עזבתי אותו באמצע. לא יודעת למה.

כל החברות שלי התלהבו ומשהו לא זרם לי. יש ספר אחר שקראתי שגם מתעסק בנושא הזה, על אבא שיוצא לטיול ארוך עם הבן האוטיסט שלו, נער בגיל ההתבגרות שמאד אוהב לחבק אנשים גם כאלו שהוא לא מכיר (מזכיר לי את הבן שלי...). קוראים לו "אל תפחד כשאני מחבק אותך". וקבלתי מתנה אתמול ספר שעדין לא התחלתי לקרוא אבל נראה מעניין "ההשערה של מיסטר אספרגר".
בקשר למה שאתה כתבת כאן, אני חושבת (וזו רק דעתי כמובן), שאולי זה טוב שיש ספר כזה שמראה לאנשים שלא צריך לפחד מאנשים כאלו. נכון שמיפים את המציאות קצת או קצת הרבה, אבל לא צריך לפחד להיות חברים אמיתיים של אנשים על הספקטרום ונראה לי שהספר מחדד את זה. (הגעתי לעמוד 160 בערך לפני הנטישה...)

 

[ehud48]

ממש אהבתי את הספר

אני ממש אהבתי את הספר.

אני לא חושבת שזה חשוב אם זה מייצג בדיוק את האספרגרים. ברור שהדברים מוצגים בצורה מוגזמת אבל זה ממש חמוד.

אני יכולה להעיד על הבן שלי שהוא אספרגר (לשעבר, למרות שזו לא מחלה שמבריאים ממנה), שגם לו בעבר היו הרבה מאוד קבעונות בדיוק כמו לגיבור בספר. ומי שמסתכל על הבן שלי היום בכלל לא יכול לזהות את מי שהוא היה פעם.

גם אספרגרים משתנים ויכולים לצאת מהקבעונות שלהם ולהגיע לרמת תפקוד ממש רגילה.

באשר לספר, אני ממליצה למי שיכול לקרוא את זה בשפת המקור (באנגלית). כמי שחיה במלבורן 5 שנים ממש היה נחמד לי לקרוא את הספר באנגלית ולזהות כל מקום המתואר בספר.

ספר ממש מומלץ

אביטל

 

[אמא מיכל11]

עשית לי חשק לנסות שוב. אולי באמת בשפת המקור.

 

[רונן שפירא1]

קבעונות זה אמנם חלק מהאספרגר אבל רק חלק