פרדוקס הבלונדינית
לצבוע או לא לצבוע - זאת השאלה. כל החיים שלי אני בלונדינית. זה התחיל מתלתלים פלטינים ומקסימים של ילדה קטנה, המשיך בתספורת בסגנון אייטיז זהובה בבית בספר היסודי (אוי כמה שנאתי את התלתלים שלי), בנסיונות החלקה שאטניים בתיכון ולבסוף, השלמה עם התלתול ושטיפה תכופה מטעמי לוריאל עד לגילי העכשווי - 23. בלונדינית נהנות יותר? הייתם רוצים. כן ערסים מתחילים איתי על ימין ועל שמאל, אבל כל מי שהייתי רוצה שיתחיל איתי לא מתחיל איתי. כבר מזמן מאסתי בצעי השיער הבהיר שלי. אני גם ככה טיפוס לא הכי רגוע ובמצבים של חברה חדשה אני קופצנית וחייכנית. תרצו או לא תרצו - השילוב עם הבלונד אולי הופך אותי למושא הערצתם של חלק מהגברים, אבל אני נמשכת לחלק השני. אדישים. רגועים. ההיפך ממני. ואלו, כנראה לא רוצים בלונדיניות קופצניות. רגע, רגע, לשנות צבע שיער בגלל גברים? מה פתאום. להיות קופצנית וחייכנית זה אולי בגלל האופי הלא רגוע הטבעי שלי, אבל אני בעצמי לא אוהבת את התדמית שלי. אני גם רוצה גברים מהסוג הלא מתלהב. אני בכלל לא חושבת שזה כזה יפה עלי. אז מה את עושה פה, רוצי לקנות צבע! אוהו - הנה תשובה לפסיכולוגים שבניכם. איך אני אוכל לשאת את תגובת אימי שעלתה בכל דיבוא על שינוי צבעוני בחיים שלי - אם את רוצה לכער את עצמך אז תעשי את זה. לא יודעת, איכשהוא זה תמיד עובד, ואני נשארת הבלונדינית המתולתלת והחייכנית. אבל עכשיו, עכשיו זה שונה. עכשיו אני חייבת להתנתק. אני - וזה כבר הרבה מעבר לצבע שיער - צריכה לשים אותה ואת הרצונות שלה בצד, ולעשות דברים לפי מה שאני רוצה. אולי זה יהיה הצעד הראשון. אז מה אני עושה בפורום הזה? אנא אנא ספקו לי את כל הסיבות האפשריות למה *כן* לצבוע. הסיבות נגד (טוב, אם בא תגידו גם אותם) כבר גרמו לי לותר על הרעיון אין ספור פעמים. תגידו לי שעם כל הכבוד לנאורות - סטריאוטיפים עדיין חזקים בחברה שלנו, תגידו שאני צריכה ללכת עם המאווים שלי. תגידו מה שתגידו. תודה מראש, ג'יין
לצבוע או לא לצבוע - זאת השאלה. כל החיים שלי אני בלונדינית. זה התחיל מתלתלים פלטינים ומקסימים של ילדה קטנה, המשיך בתספורת בסגנון אייטיז זהובה בבית בספר היסודי (אוי כמה שנאתי את התלתלים שלי), בנסיונות החלקה שאטניים בתיכון ולבסוף, השלמה עם התלתול ושטיפה תכופה מטעמי לוריאל עד לגילי העכשווי - 23. בלונדינית נהנות יותר? הייתם רוצים. כן ערסים מתחילים איתי על ימין ועל שמאל, אבל כל מי שהייתי רוצה שיתחיל איתי לא מתחיל איתי. כבר מזמן מאסתי בצעי השיער הבהיר שלי. אני גם ככה טיפוס לא הכי רגוע ובמצבים של חברה חדשה אני קופצנית וחייכנית. תרצו או לא תרצו - השילוב עם הבלונד אולי הופך אותי למושא הערצתם של חלק מהגברים, אבל אני נמשכת לחלק השני. אדישים. רגועים. ההיפך ממני. ואלו, כנראה לא רוצים בלונדיניות קופצניות. רגע, רגע, לשנות צבע שיער בגלל גברים? מה פתאום. להיות קופצנית וחייכנית זה אולי בגלל האופי הלא רגוע הטבעי שלי, אבל אני בעצמי לא אוהבת את התדמית שלי. אני גם רוצה גברים מהסוג הלא מתלהב. אני בכלל לא חושבת שזה כזה יפה עלי. אז מה את עושה פה, רוצי לקנות צבע! אוהו - הנה תשובה לפסיכולוגים שבניכם. איך אני אוכל לשאת את תגובת אימי שעלתה בכל דיבוא על שינוי צבעוני בחיים שלי - אם את רוצה לכער את עצמך אז תעשי את זה. לא יודעת, איכשהוא זה תמיד עובד, ואני נשארת הבלונדינית המתולתלת והחייכנית. אבל עכשיו, עכשיו זה שונה. עכשיו אני חייבת להתנתק. אני - וזה כבר הרבה מעבר לצבע שיער - צריכה לשים אותה ואת הרצונות שלה בצד, ולעשות דברים לפי מה שאני רוצה. אולי זה יהיה הצעד הראשון. אז מה אני עושה בפורום הזה? אנא אנא ספקו לי את כל הסיבות האפשריות למה *כן* לצבוע. הסיבות נגד (טוב, אם בא תגידו גם אותם) כבר גרמו לי לותר על הרעיון אין ספור פעמים. תגידו לי שעם כל הכבוד לנאורות - סטריאוטיפים עדיין חזקים בחברה שלנו, תגידו שאני צריכה ללכת עם המאווים שלי. תגידו מה שתגידו. תודה מראש, ג'יין
