ביום שאקבל תעודת זהות ישראלית לממתק שלנו - אני אספר
עד אז נכון להיום
המדינה שפעם כל כך אהבתי נלחמת בי ובממתק שלנו.
מתישה בניירת ובשתיקות ארוכות.
מתכחשת לתוצאות בדיקת הDNA שקובעת שאני אמא של הבונבון ובעיקר עושה לנו חשק גדול לעוף מפה.
לא מבינה מה הייתי כל כך לחוצה לחזור
המדינה שמגישה סיוע לכל דכפין בחו"ל ומסדירה את מעמדם של עשרות ילדים בארץ חונקת אונו פה עם הסירובים המטופשים שלה להכיר בניירת
בנתיים אני שותקת
יום יבוא והשיט הזה ייגמר ואז אספר בהרחבה
משרד החוץ מבקש לבטל את החלטת השופט בבית הדין לענייני משפחה כי אני אימו של הממתק כי אולי בכל זאת הפונדקאית היא אימו
נכון שאני יודעת שהוא שלנו אבל היי את קופת חולים שאין לי בשבילו זה לא מעניין... את קצבת הילדים שלא מקבת כנ"ל... נקודת זכות במס הכנסה...סתם דרכון ותעודה כדי לדעת שאפשר לחיות בשקט...
להמשיך?
 
אני פעם הייתי אוהבת ישראל היום אני עוכרת לגמרי
חושך על פני תהום!
כל כך מקווה שהעניין יסתדר מהר.
 
אבל מי כמוך יודע שגם אם הדרך מתארכת הקטנטן שווה את הכל. את כל "המלחמות" שעברת ועוברת עבורו. מזל שנולד לצילה לביאה.
 
מרגיז אבל שבמקום להקל מקשים עוד יותר. אולי לפנות לתקשורת? זה עבד טוב לזוג חברים שלנו..
יש את הזוג שנולד (נולדו?) ילד(ים) בגאורגיה והם לא הצליחו לצאת משם בגלל ענייני בירוקרטיה, בעוד שהבת הקטנה שלהם עולה לכיתה א' בארץ בלי ההורים...
הם העלו פוסט שהפך לויראלי ותייג את העמודים הנכונים, והכל בא על מקומו בשלום.