פראוודה ב 'הארץ'
דוגמא חייה למניפולציה שמאלנית בתקשורת מספק היום עיתון 'הארץ'. כתבת העיתון, דליה שחורי, פירסמה מאמר על המלחמה הצפוייה בעיראק שנושאו הוא מותו, כביכול, של הוויכוח הציבורי בישראל על המלחמה. המוטו המרכזי במאמר: 44% מהציבור הישראלי 'מתנגדים למלחמה בעיראק או מסתייגים ממנה'. הנתון מתבסס על משאל של 'דיאלוג' המביא את הנתונים הבאים: בעד מתקפה אמריקאית בהקדם האפשרי - 46.3%; בעד תקיפה אם ייכשלו המאמצים לפרוק את סדאם מנישקו בדרכי שלום - 23.4%; נגד תקיפה בכל מיקרה - 20.4%, לפי המצויין במאמר בעיקר ערבים. על 9.9% הנותרים לא נאמר דבר, יש להניח ש'לא השיבו' או לא היתה להם דעה. אינני מכיר את המשאל לפרטיו. לא ידוע, למשל, פירוט השאלות לכל גווניו, סדר השאלות, הקומבינציות השונות וכו' - דברים המאפשרים הטייה מסויימת ע"פ רצון המזמין. אבל אפילו נניח שהמשאל הזה 'בסדר' מבחינה מקצועית, נשאלת השאלה איך עושים מ-76.6% התומכים במתקפה בצורה זו או אחרת (פילחתי את ה-9.9% לפי אותו יחס כלפי המלחמה כמו המשיבים, כלומר: 6.6% בעד בצורה זו או אחרת ו-3.3% נגד) ל-44% 'מתנגדים' למלחמה. הרי ה'תומכים', אפילו ע"פ המשאל ב'הארץ', הם כמעט כל הציבור היהודי. אבל נניח לזוטות כאלה. הכתבת הביאה גלריה שלמה של אישים ש'הסבירו', כל אחד ע"פ דרכו, את הפרדוקס, לכאורה, שלמרות שיש 'עשרות אחוזים' של מתנגדים למלחמה קולם בתקשורת לא נשמע. הבה נעיף מבט ברשימת האישים: יוסי ביילין, שלמה בן-עמי, תמר גז'נסקי, רן כהן, אורי אבנרי, רומן ברונפמן, פרופ' אלי בר-נביא. עלו על כולם אבנרי וברונפמן שראו את ישראל בדרך למדינה טוטליטרית בעלת דעה אחת כשכל ייתר הדעות מושתקות. ברונפמן סיפר מנסיונו עם הטוטליטריות תחת השלטון הסובייטי ואבנרי התלונן שאפילו את מכתביו למערכות העיתונים לא מפרסמים. המסכן ממש סובל מחוסר חשיפה... בפתיחה הזכירה הכתבת את ההפגנה האנטי-אמריקאית שאירגן בת"א 'מחנה השלום' הכולל את: 'חד"ש, בל"ד, גוש שלום וכו'' (יש גבול ועוד כמה קבוצות קיקיוניות כלולות כנראה ב'וכו''). אם זה 'מחנה השלום' בישראל, מהם כל הייתר? מחנה המלחמה? להפגנה הזאת קורים ניסים ונפלאות, מספר המשתתפים בה הולך וגדל מיום ליום: מ'כמה מאות' ו'כאלף' בהתחלה היא גדלה בדיווחים עיתונאיים ל-1500, ישגבול דיבר כאן בפורום פעם על 2000, פעם על 3000 מפגינים ואצל אורי אבנרי צמח המספר ועלה עד ל-4000, ועוד היד נטוייה... שימו לב: הדוברים של ספקטרום המייצג כ-21% מקולות היהודים מקבלים את כל הבמה ומתלוננים על חד-צדדיותה ואחידותה של התקשורת. בהקשר זה צריך לומר שרן כהן, בן-עמי, בר-נביא ואפילו ביילין משתייכים לאלה התומכים בתקיפה, אם כי לאחר מיצוי הצעדים האחרים. אעפ"כ הם הוכנסו לקבוצה אחת עם המיעוט השולי לחלוטין שמייצג פחות מ-1% מהציבור היהודי, כדי ליצור באופן מלאכותי את הרושם של 'התנגדות רחבה'. למותר לציין שאף אחד מהדוברים לא התייחס לתקשורת הערבית בישראל שהתייצבה ב-100% לצד עיראק ונגד ארה"ב (וישראל). כידוע, הטוטליטריות מאיימת על המדינה מצידה היהודי, איך לא? ערבים כמו ערבים, להם מותר, ע"פ עקרונות 'גזענות הציפיות הנמוכות', להיות בעד סדאם כי הוא 'אחיהם', זה בסדר, צריך להבין אותם, ואילו ליהודים אסור לתמוך ברובם המכריע בארה"ב פן יואשמו ב'טוטליטריזם', לא פחות.
דוגמא חייה למניפולציה שמאלנית בתקשורת מספק היום עיתון 'הארץ'. כתבת העיתון, דליה שחורי, פירסמה מאמר על המלחמה הצפוייה בעיראק שנושאו הוא מותו, כביכול, של הוויכוח הציבורי בישראל על המלחמה. המוטו המרכזי במאמר: 44% מהציבור הישראלי 'מתנגדים למלחמה בעיראק או מסתייגים ממנה'. הנתון מתבסס על משאל של 'דיאלוג' המביא את הנתונים הבאים: בעד מתקפה אמריקאית בהקדם האפשרי - 46.3%; בעד תקיפה אם ייכשלו המאמצים לפרוק את סדאם מנישקו בדרכי שלום - 23.4%; נגד תקיפה בכל מיקרה - 20.4%, לפי המצויין במאמר בעיקר ערבים. על 9.9% הנותרים לא נאמר דבר, יש להניח ש'לא השיבו' או לא היתה להם דעה. אינני מכיר את המשאל לפרטיו. לא ידוע, למשל, פירוט השאלות לכל גווניו, סדר השאלות, הקומבינציות השונות וכו' - דברים המאפשרים הטייה מסויימת ע"פ רצון המזמין. אבל אפילו נניח שהמשאל הזה 'בסדר' מבחינה מקצועית, נשאלת השאלה איך עושים מ-76.6% התומכים במתקפה בצורה זו או אחרת (פילחתי את ה-9.9% לפי אותו יחס כלפי המלחמה כמו המשיבים, כלומר: 6.6% בעד בצורה זו או אחרת ו-3.3% נגד) ל-44% 'מתנגדים' למלחמה. הרי ה'תומכים', אפילו ע"פ המשאל ב'הארץ', הם כמעט כל הציבור היהודי. אבל נניח לזוטות כאלה. הכתבת הביאה גלריה שלמה של אישים ש'הסבירו', כל אחד ע"פ דרכו, את הפרדוקס, לכאורה, שלמרות שיש 'עשרות אחוזים' של מתנגדים למלחמה קולם בתקשורת לא נשמע. הבה נעיף מבט ברשימת האישים: יוסי ביילין, שלמה בן-עמי, תמר גז'נסקי, רן כהן, אורי אבנרי, רומן ברונפמן, פרופ' אלי בר-נביא. עלו על כולם אבנרי וברונפמן שראו את ישראל בדרך למדינה טוטליטרית בעלת דעה אחת כשכל ייתר הדעות מושתקות. ברונפמן סיפר מנסיונו עם הטוטליטריות תחת השלטון הסובייטי ואבנרי התלונן שאפילו את מכתביו למערכות העיתונים לא מפרסמים. המסכן ממש סובל מחוסר חשיפה... בפתיחה הזכירה הכתבת את ההפגנה האנטי-אמריקאית שאירגן בת"א 'מחנה השלום' הכולל את: 'חד"ש, בל"ד, גוש שלום וכו'' (יש גבול ועוד כמה קבוצות קיקיוניות כלולות כנראה ב'וכו''). אם זה 'מחנה השלום' בישראל, מהם כל הייתר? מחנה המלחמה? להפגנה הזאת קורים ניסים ונפלאות, מספר המשתתפים בה הולך וגדל מיום ליום: מ'כמה מאות' ו'כאלף' בהתחלה היא גדלה בדיווחים עיתונאיים ל-1500, ישגבול דיבר כאן בפורום פעם על 2000, פעם על 3000 מפגינים ואצל אורי אבנרי צמח המספר ועלה עד ל-4000, ועוד היד נטוייה... שימו לב: הדוברים של ספקטרום המייצג כ-21% מקולות היהודים מקבלים את כל הבמה ומתלוננים על חד-צדדיותה ואחידותה של התקשורת. בהקשר זה צריך לומר שרן כהן, בן-עמי, בר-נביא ואפילו ביילין משתייכים לאלה התומכים בתקיפה, אם כי לאחר מיצוי הצעדים האחרים. אעפ"כ הם הוכנסו לקבוצה אחת עם המיעוט השולי לחלוטין שמייצג פחות מ-1% מהציבור היהודי, כדי ליצור באופן מלאכותי את הרושם של 'התנגדות רחבה'. למותר לציין שאף אחד מהדוברים לא התייחס לתקשורת הערבית בישראל שהתייצבה ב-100% לצד עיראק ונגד ארה"ב (וישראל). כידוע, הטוטליטריות מאיימת על המדינה מצידה היהודי, איך לא? ערבים כמו ערבים, להם מותר, ע"פ עקרונות 'גזענות הציפיות הנמוכות', להיות בעד סדאם כי הוא 'אחיהם', זה בסדר, צריך להבין אותם, ואילו ליהודים אסור לתמוך ברובם המכריע בארה"ב פן יואשמו ב'טוטליטריזם', לא פחות.