פצפיסט נכנס לכלא
"שלום, עבר זמן מה מאז עדכון הסרבנים הכלואים האחרון שהוצאנו, בעיקר משום שהצבא העדיף בחודשים האחרונים שלא לכלוא סרבנים. אך עתה יש לנו שוב מקרה סרבן כלוא לדווח עליו. יהל אביגור מקרית מוצקין, פציפיסט המסרב לשרת בצבא מטעמי מצפון (ראו תמונה בקובץ המצורף) נידון ביום א' האחרון, 27/2/2005, ל-28 ימי מחבוש. העילה הרשמית למשפט הייתה סירובו ללבוש מדים. יהל לא נשלח לכלא מיד. הוא הושם בתא המעצר במחנה בית-ליד אתמול, והיום, 1/3/2005, הוא אמור להיות מועבר לכלא 4 בצריפין. מועד שחרורו המשוער מהכלא הוא יום ו', 25/3/2005. סביר מאוד להניח שאחרי שחרורו מהכלא הוא יישלח לכלא לתקופה נוספת, וכנראה יותר מאחת. למעשה, זאב שרוני, הקצין ששפט אותו, הקפיד לציין את הדבר באוזניו בזמן ה'משפט'. זוהי תקופת המאסר השניה של יהל. הוא כבר ריצה עונש של 14 ימי מחבוש בגין סירובו לשרת בצבא באוקטובר-נובמבר 2004 (אך באותו זמן עדיין לא היה מעוניין בפרסום פרטי המקרה). יהל החליט סופית לסרב לשרת בצבא כבר לאחר שגויס באופן רשמי, ושירת כחודש ללא נשק במסגרת הנח"ל. לאחר תקופת המאסר הראשונה שלו הוא הופנה לועדת המצפון הצבאית. הועדה שראיינה את יהל לא הייתה ועדת המצפון בהרכבה הנוכחי, הכולל גם חבר אחד שהוא אזרח, אלא הועדה בהרכבה הישן, המורכבת מקצינים בשירות קבע בלבד. ועדה זו דחתה את בקשתו לפטור משירות צבאי מטעמים שבמצפון, אך זאת מבלי שתינתן ליהל עצמו הודעה רשמית כלשהי על כך ואף מבלי לפרסם נימוק כלשהו להחלטתה זו. כשבוע לפני שנשפט בפעם השניה, חיבר יהל את ההצהרה הבאה, אותה אנו מביאים במלואה: מחר אשוב לבסיס הצבאי בו אני מוצב, בכדי להישלח לבית הכלא הצבאי. מזה שישה חודשים לערך אני רשום כחייל בצבא הישראלי, ומזה חמישה חודשים – מתנהלים המגעים שלי עם הצבא מתוך ההבנה כי לא אשרת בו. לאחר כחודש של שירות ללא מדים וללא סמכות צבאית כלשהי (אשר היה עתיד להפוך לשירות קרבי בנח"ל) הודעתי ליחידה תחתיה היית מוצב כי אין בכוונתי לשרת בצבא, וכי אני מבקש להתייצב בפני וועדת הפטור מטעמי מצפון. מאז – עוכבתי בבסיס הצבאי בו נמצאת היחידה. רק לפני כחודש עמדתי בפני וועדת המצפון, אשר החליטה, כפי הנראה (עדיין אין בידי כל תשובה רשמית, אלא רק אמירות ממפקד היחידה תחתיה עוכבתי ומהפקידה האחראית על הוועדה) כי איני מתאים לשחרור על סמך עמדותיי בנושאי אי-אלימות. כאן חשוב אולי לציין כי לא מוכר לי שום מקרה בו וועדת הפטור שחררה שום אדם אשר התחיל כבר (ולו רק באופן רשמי) את שירותו הצבאי. לפני מספר ימים נקראתי להתייצב שוב בבסיס הצבאי, על מנת שאוחזק שם כחייל עד קבלת התשובה. ההליכים אשר עשויים להביא לשחרורי מהצבא מוצו. על אף שהבהרתי את כוונותיי והוכחתי את כנותן, לא זכיתי להכרה בזכותי לשחרור. כל אשר נותר לי לעשות הוא לסרב כל פקודה שתינתן לי, ולשבת בכלא תקופה מסוימת, עד שהמערכת הצבאית תכיר באי-ההיגיון בהמשך כליאתי. אני מאמין כי בכל אדם טמון הפוטנציאל לחיות חיים של שלום ואהבה לאחר ולעצמו. פוטנציאל לתפוש את הזהות היסודית בינו לבין כל אדם – שהרי כולנו נולדים, נושמים ומתים. אותם דברים הם שמצערים אותנו: כולנו פוחדים מדעיכה ומוות, מכישלונות, אכזבות. בידי כל אדם מצוי הפוטנציאל להבין כי הוא חלק ממערכת גומלין ענקית, אשר כל מרכיביה שווים וזהים בבסיסם, בהיותם ביטוי של יסוד החיים. אני רואה כיצד אנו מתרחקים מהגשמת ההבנה הזו על ידי יצירת חייצים וגבולות בינינו לבין "האחר", על ידי אמונה כי אנו שונים מהאחר, ואפילו אויבים לו. כך אנו יוצרים עוד סבל, לנו ולאחר. אני רואה כיצד האנושות פועלת בקצב הולך וגובר לחיזוק תפישה זו. מלחמות וגבולות בין מדינות, ניכור בין-מעמדי, תפישת הסביבה כמשאב בלבד, אשר עלי לנצל לשימושי הפרטי – אלו הנם כמה מביטוייה של תפישה זו, וגם הם הולכים וגוברים. אין היום כל ספק כי דרך זו מובילה לכיליון המין האנושי, ואולי – העולם כולו. נשק להשמדה המונית, אשר מצוי בידיהם של אלפי אנשים אשר נכונים להשמיד הכל בשם תפישה זו, מערכת אקולוגית קורסת, אשר כולנו מכלים בשם אותה תפישה, מובילים אותנו למוות בטוח. האלימות ניזונה מתפישה זו, הרואה אותי כשונה מהאחר. הנכונות לפגוע ביצור הזהה לך לחלוטין יכולה לנבוע רק מתוך הכחשה של הזהות הבסיסית, ואמונה בקיומו של שוני מהותי ביניכם. כך השימוש באלימות מעוור את עינינו מלראות את האחר, ומזין תפישה שגויה והרסנית זו. האלימות הולכת ומתפשטת. אדם אשר ספג אלימות יפנים את האלימות ויפנה אותה כלפי האחר, אדם אשר השתמש באלימות – מפנים את הניכור כלפי האחר ואת הנכונות לנהוג כלפיו באלימות. שימוש באלימות יביא רק לאלימות נוספת. פתרון לאלימות יכול לבוא רק מתוך אי-אלימות. רק ביטולה המוחלט של האלימות, והמרתה בתחושות של שוויון, הקשבה אמפתיה ואהבה ככוחות הממלאים את התודעה, עשוי להביא לעצירתה של האלימות, ולאפשר לנו לחיות בשלום, לנו ולאחר. רק ניסיון להגשים באמת את מה שברור כי יש להגשים, רק שחרור מהתפישה המציבה אדם אל מול אדם אחר – עשויה לסובב את כיוון ההליכה, ולהרחיק אותנו משפת התהום. בשמן של תפישות אלו בחרתי לא לשרת בשורות הצבא. אני אוהב אנשים רבים. את משפחתי, חברתי, חברי, בני הגרעין שלי, כל מדריכי. כולם לימדו אותי לאהוב הכל, לאהוב אותי, לאהוב כל אדם. רק בזאת אני רוצה. זוהי הצהרתי היחידה. זוהי הסיבה היחידה למעשי. אני אוהב אתכם מאד. יהל אביגור 20/2/2005 " (סרגיי סנדלר - פרופיל חדש)
"שלום, עבר זמן מה מאז עדכון הסרבנים הכלואים האחרון שהוצאנו, בעיקר משום שהצבא העדיף בחודשים האחרונים שלא לכלוא סרבנים. אך עתה יש לנו שוב מקרה סרבן כלוא לדווח עליו. יהל אביגור מקרית מוצקין, פציפיסט המסרב לשרת בצבא מטעמי מצפון (ראו תמונה בקובץ המצורף) נידון ביום א' האחרון, 27/2/2005, ל-28 ימי מחבוש. העילה הרשמית למשפט הייתה סירובו ללבוש מדים. יהל לא נשלח לכלא מיד. הוא הושם בתא המעצר במחנה בית-ליד אתמול, והיום, 1/3/2005, הוא אמור להיות מועבר לכלא 4 בצריפין. מועד שחרורו המשוער מהכלא הוא יום ו', 25/3/2005. סביר מאוד להניח שאחרי שחרורו מהכלא הוא יישלח לכלא לתקופה נוספת, וכנראה יותר מאחת. למעשה, זאב שרוני, הקצין ששפט אותו, הקפיד לציין את הדבר באוזניו בזמן ה'משפט'. זוהי תקופת המאסר השניה של יהל. הוא כבר ריצה עונש של 14 ימי מחבוש בגין סירובו לשרת בצבא באוקטובר-נובמבר 2004 (אך באותו זמן עדיין לא היה מעוניין בפרסום פרטי המקרה). יהל החליט סופית לסרב לשרת בצבא כבר לאחר שגויס באופן רשמי, ושירת כחודש ללא נשק במסגרת הנח"ל. לאחר תקופת המאסר הראשונה שלו הוא הופנה לועדת המצפון הצבאית. הועדה שראיינה את יהל לא הייתה ועדת המצפון בהרכבה הנוכחי, הכולל גם חבר אחד שהוא אזרח, אלא הועדה בהרכבה הישן, המורכבת מקצינים בשירות קבע בלבד. ועדה זו דחתה את בקשתו לפטור משירות צבאי מטעמים שבמצפון, אך זאת מבלי שתינתן ליהל עצמו הודעה רשמית כלשהי על כך ואף מבלי לפרסם נימוק כלשהו להחלטתה זו. כשבוע לפני שנשפט בפעם השניה, חיבר יהל את ההצהרה הבאה, אותה אנו מביאים במלואה: מחר אשוב לבסיס הצבאי בו אני מוצב, בכדי להישלח לבית הכלא הצבאי. מזה שישה חודשים לערך אני רשום כחייל בצבא הישראלי, ומזה חמישה חודשים – מתנהלים המגעים שלי עם הצבא מתוך ההבנה כי לא אשרת בו. לאחר כחודש של שירות ללא מדים וללא סמכות צבאית כלשהי (אשר היה עתיד להפוך לשירות קרבי בנח"ל) הודעתי ליחידה תחתיה היית מוצב כי אין בכוונתי לשרת בצבא, וכי אני מבקש להתייצב בפני וועדת הפטור מטעמי מצפון. מאז – עוכבתי בבסיס הצבאי בו נמצאת היחידה. רק לפני כחודש עמדתי בפני וועדת המצפון, אשר החליטה, כפי הנראה (עדיין אין בידי כל תשובה רשמית, אלא רק אמירות ממפקד היחידה תחתיה עוכבתי ומהפקידה האחראית על הוועדה) כי איני מתאים לשחרור על סמך עמדותיי בנושאי אי-אלימות. כאן חשוב אולי לציין כי לא מוכר לי שום מקרה בו וועדת הפטור שחררה שום אדם אשר התחיל כבר (ולו רק באופן רשמי) את שירותו הצבאי. לפני מספר ימים נקראתי להתייצב שוב בבסיס הצבאי, על מנת שאוחזק שם כחייל עד קבלת התשובה. ההליכים אשר עשויים להביא לשחרורי מהצבא מוצו. על אף שהבהרתי את כוונותיי והוכחתי את כנותן, לא זכיתי להכרה בזכותי לשחרור. כל אשר נותר לי לעשות הוא לסרב כל פקודה שתינתן לי, ולשבת בכלא תקופה מסוימת, עד שהמערכת הצבאית תכיר באי-ההיגיון בהמשך כליאתי. אני מאמין כי בכל אדם טמון הפוטנציאל לחיות חיים של שלום ואהבה לאחר ולעצמו. פוטנציאל לתפוש את הזהות היסודית בינו לבין כל אדם – שהרי כולנו נולדים, נושמים ומתים. אותם דברים הם שמצערים אותנו: כולנו פוחדים מדעיכה ומוות, מכישלונות, אכזבות. בידי כל אדם מצוי הפוטנציאל להבין כי הוא חלק ממערכת גומלין ענקית, אשר כל מרכיביה שווים וזהים בבסיסם, בהיותם ביטוי של יסוד החיים. אני רואה כיצד אנו מתרחקים מהגשמת ההבנה הזו על ידי יצירת חייצים וגבולות בינינו לבין "האחר", על ידי אמונה כי אנו שונים מהאחר, ואפילו אויבים לו. כך אנו יוצרים עוד סבל, לנו ולאחר. אני רואה כיצד האנושות פועלת בקצב הולך וגובר לחיזוק תפישה זו. מלחמות וגבולות בין מדינות, ניכור בין-מעמדי, תפישת הסביבה כמשאב בלבד, אשר עלי לנצל לשימושי הפרטי – אלו הנם כמה מביטוייה של תפישה זו, וגם הם הולכים וגוברים. אין היום כל ספק כי דרך זו מובילה לכיליון המין האנושי, ואולי – העולם כולו. נשק להשמדה המונית, אשר מצוי בידיהם של אלפי אנשים אשר נכונים להשמיד הכל בשם תפישה זו, מערכת אקולוגית קורסת, אשר כולנו מכלים בשם אותה תפישה, מובילים אותנו למוות בטוח. האלימות ניזונה מתפישה זו, הרואה אותי כשונה מהאחר. הנכונות לפגוע ביצור הזהה לך לחלוטין יכולה לנבוע רק מתוך הכחשה של הזהות הבסיסית, ואמונה בקיומו של שוני מהותי ביניכם. כך השימוש באלימות מעוור את עינינו מלראות את האחר, ומזין תפישה שגויה והרסנית זו. האלימות הולכת ומתפשטת. אדם אשר ספג אלימות יפנים את האלימות ויפנה אותה כלפי האחר, אדם אשר השתמש באלימות – מפנים את הניכור כלפי האחר ואת הנכונות לנהוג כלפיו באלימות. שימוש באלימות יביא רק לאלימות נוספת. פתרון לאלימות יכול לבוא רק מתוך אי-אלימות. רק ביטולה המוחלט של האלימות, והמרתה בתחושות של שוויון, הקשבה אמפתיה ואהבה ככוחות הממלאים את התודעה, עשוי להביא לעצירתה של האלימות, ולאפשר לנו לחיות בשלום, לנו ולאחר. רק ניסיון להגשים באמת את מה שברור כי יש להגשים, רק שחרור מהתפישה המציבה אדם אל מול אדם אחר – עשויה לסובב את כיוון ההליכה, ולהרחיק אותנו משפת התהום. בשמן של תפישות אלו בחרתי לא לשרת בשורות הצבא. אני אוהב אנשים רבים. את משפחתי, חברתי, חברי, בני הגרעין שלי, כל מדריכי. כולם לימדו אותי לאהוב הכל, לאהוב אותי, לאהוב כל אדם. רק בזאת אני רוצה. זוהי הצהרתי היחידה. זוהי הסיבה היחידה למעשי. אני אוהב אתכם מאד. יהל אביגור 20/2/2005 " (סרגיי סנדלר - פרופיל חדש)