איןכינויפנוי
New member
פערים
אז מאיפה מתחילים?
אני דתל"שית והוא חילוני, בני 30, גרים ביחד לאחר זוגיות של קצת יותר מחצי שנה.
זה הקשר הרציני הראשון שלי, הוא מאוד תומך ואוהב, מאוד מכיל ורגיש.
לאחרונה אני נמצאת בתקופה של הרבה שינויים, עזבתי גם מקום עבודה שעבדתי בו שנים רבות.
אני מובטלת ויושבת בבית ו... קצת בדיכאון. קצת מאובנת, לא יודעת איך לארגן את היום שלי. אני מתעוררת לחיים קצת לפני שהוא מגיע כדי להעיף ממני את הקורים ולהכין ארוחת ערב. הוא חוזר מהעבודה בסביבות שמונה בערב. אז אני כמובן מקפצת סביבו ונדבקת אליו.
אני מבינה שהבעיה היא ש"אין לי חיים" וכרגע מבררת לגבי לימודים ומחפשת עבודה. (למרות שאני לא עובדת, אנחנו מחלקים את כל החשבונות שווה בשווה, לי חלילה אין כל כוונה לחיות על חשבונו).
הבעיה היא... מלבד היותו מרכז חיי כי אני די נטולת חיים. היא ההרגשה שהוא לא משקיע בי מספיק, מין תחושה כזו שאני באה לו על מגש של זהב. תמיד זמינה. תמיד שם בשבילו. והוא במקום מאוד מאוד נוח.
הוא בשגרת חיים שכזו שבה הוא חוזר הביתה עייף ורעב, אנחנו כבר לא ממש מבלים ביחד. חוץ מסרט בבית או לפעמים בחוץ.
אני כמובן יכולה להבין אותו, אבל זה היה נחמד להרגיש שאני מישהי שגם צריך להתאמץ קצת בשבילה. למרות שהוא שם בשבילי בתקופה לא פשוטה בכלל. אני מרגישה שכל פעם שיש משהו שגורם לו קצת לצאת מאזור הנוחות שלו, הוא לא מוכן לעשות את זה. כמו בדברים שקשורים למשפחה שלי, שלא מקבלת אותו במאה אחוז, הוא לרוב מעדיף להימנע ממפגשים משפחתיים וזה מאוד מציק.
גם המעבר לגור ביחד, היה יותר בשבילו וקצת מיותר בשבילי. אני הייתי מוכנה כבר להתחתן איתו (מהמגזר שלי, זה טבעי לגמרי). בחודשים הראשונים אמא שלי כל הזמן אמרה לי שאני מבזבזת את הזמן שלי (כי אני אמורה כבר להתחתן).
העובדה שאני לחוצת חתונה לא מוסיפה, למרות שאני מקפידה לא להתקרב לנושא, כי אני יודעת שהוא לא בעניין לעת עתה.
יש לי הרהורי פרידה, למרות שאם הוא היה מציע לי להתחתן איתו, הייתי מסכימה ברגע.
אשמח לעצות
אז מאיפה מתחילים?
אני דתל"שית והוא חילוני, בני 30, גרים ביחד לאחר זוגיות של קצת יותר מחצי שנה.
זה הקשר הרציני הראשון שלי, הוא מאוד תומך ואוהב, מאוד מכיל ורגיש.
לאחרונה אני נמצאת בתקופה של הרבה שינויים, עזבתי גם מקום עבודה שעבדתי בו שנים רבות.
אני מובטלת ויושבת בבית ו... קצת בדיכאון. קצת מאובנת, לא יודעת איך לארגן את היום שלי. אני מתעוררת לחיים קצת לפני שהוא מגיע כדי להעיף ממני את הקורים ולהכין ארוחת ערב. הוא חוזר מהעבודה בסביבות שמונה בערב. אז אני כמובן מקפצת סביבו ונדבקת אליו.
אני מבינה שהבעיה היא ש"אין לי חיים" וכרגע מבררת לגבי לימודים ומחפשת עבודה. (למרות שאני לא עובדת, אנחנו מחלקים את כל החשבונות שווה בשווה, לי חלילה אין כל כוונה לחיות על חשבונו).
הבעיה היא... מלבד היותו מרכז חיי כי אני די נטולת חיים. היא ההרגשה שהוא לא משקיע בי מספיק, מין תחושה כזו שאני באה לו על מגש של זהב. תמיד זמינה. תמיד שם בשבילו. והוא במקום מאוד מאוד נוח.
הוא בשגרת חיים שכזו שבה הוא חוזר הביתה עייף ורעב, אנחנו כבר לא ממש מבלים ביחד. חוץ מסרט בבית או לפעמים בחוץ.
אני כמובן יכולה להבין אותו, אבל זה היה נחמד להרגיש שאני מישהי שגם צריך להתאמץ קצת בשבילה. למרות שהוא שם בשבילי בתקופה לא פשוטה בכלל. אני מרגישה שכל פעם שיש משהו שגורם לו קצת לצאת מאזור הנוחות שלו, הוא לא מוכן לעשות את זה. כמו בדברים שקשורים למשפחה שלי, שלא מקבלת אותו במאה אחוז, הוא לרוב מעדיף להימנע ממפגשים משפחתיים וזה מאוד מציק.
גם המעבר לגור ביחד, היה יותר בשבילו וקצת מיותר בשבילי. אני הייתי מוכנה כבר להתחתן איתו (מהמגזר שלי, זה טבעי לגמרי). בחודשים הראשונים אמא שלי כל הזמן אמרה לי שאני מבזבזת את הזמן שלי (כי אני אמורה כבר להתחתן).
העובדה שאני לחוצת חתונה לא מוסיפה, למרות שאני מקפידה לא להתקרב לנושא, כי אני יודעת שהוא לא בעניין לעת עתה.
יש לי הרהורי פרידה, למרות שאם הוא היה מציע לי להתחתן איתו, הייתי מסכימה ברגע.
אשמח לעצות
