"פעם,
כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות או פשוט כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות" מחר. מחר אני חוגגת כאן שנה. שנה שאני רק מנסה ומנסה להסביר ולהגיד ולהזכיר כמה שאני... אבל שוב ושוב לא מוצאת את המילים. אז הנה, לכבוד החגיגות, לכבוד המפגש מחר, אני סוף סוף יושבת וכותבת את ההודעה הזו שאני מחכה לה כבר חודשים, ומנסה, אולי קצת, להסביר. פעם, כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות או פשוט כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות" מכירות את זה שאתן נמצאות במקום ואומרות "רק אם היה פה יותר...", אבל מסתפקות במה שיש? ככה זה היה תמיד. תמיד הייתי בקבוצות חברתיות שהיה לי די טוב, שבערך השפעתי, שהיה לי כמעט את כל המקום שאני צריכה. והסתדרתי עם זה, ואפילו הייתי קצת מאושרת. ככה חלפו להן 13 שנים. הרבה בכי, הרבה ייסורים עצמיים, הרבה תסכול, הרבה חברות, הרבה תלותיות, הרבה דיבורים, הרבה ציניות, הרבה ביקורתיות, וגם קצת אהבה. ואז... אז נכנסתי לאתר הרשמי של עברי לידר, ואז נכנסתי לפורום של עברי לידר. עברו כמה חודשים, כמה שיחות, כמה שמיעות, והנה הגענו ל-28.12.07, ואני כותבת את ההודעה הראשונה שלי בפורום יואב. קראתי את ההודעה הזו לא מזמן, הרגשתי את הציניות שעוד הייתה בי, את הקשיחות שהייתה בי, את זה שהמקום הזה עוד לא היה בית. הכרתי אתכן. דיברתי איתכן. קראתי אתכן. בהתחלה לא הבנתי ודי הוממתי ע"י המון המון המון דברים...
למשל משפטים כמו "חולה לך על התחת השקסי", או דברים כמו "כפרה עליךךךךךךך" או "אהעאהעאה1$^!#^@%!" כל מיני דברים כאלה שהורגלתי שהם רעים, ושתיעבתי, ולא הבנתי את החן שבהם. אבל זה באמת לא הפריע לי. המשכתי לפטפט ולהכיר אתכן והתאהבתי בכל אחת. התאהבתי בכל ה... רעיון הזה. אני זוכרת שאמא שלי בהתחלה אמרה שאני לא אפגוש אתכן באמת, כי אתן אנשים מהאינטרנט, וזה מאוד מפוקפק.. כמה לא הצלחתי להסביר לה שאני מכירה אתכן. כמה ניסיתי ולא הצלתי להסביר לעולם שאתן חברות שלי. שאתן מכירות אותי יותר טוב מאנשים שמכירים אותי כל החיים. ואז הגיעה עבודה עברית, ובאתי.. ופגשתי והכרתי.. וזהו. הנה, אני כאן, שייכת. זה המקום שלי. אני זוכרת שהייתה שיחת ועידה אחת, שסיפרתי איזה סיפור מפגר כזה שלי, וכולכן אמרתן "זה כזה עמית מצידך", וזה היה נורא נורא באווירת צחוק, אבל אני כ"כ רוגשתי מזה. פתאום הרגשתי שפאק, אתן מכירות אותי באמת. זה היה אחד הרגעים שאני לא אשכח, עם כמה שהוא היה קטן. בנות שלי, אני אתחיל לדבר תכלס, אני לא יודעת אם אתן יודעות כמה שיניתן אותי. כמה חילחלתן אליי. בחיים שלי לא חשבתי שאתן לעצמי להכנס למקום כזה, לפורום מעריצים, ואתן למקום הזה להכנס אליי. בחיים לא חשבתי שהחברים הכי טובים שלי יכירו אותי באינטרנט. אני הבנתי כ"כ הרבה דברים בזכותכן.
אני הבנתי למה כ"כ חשוב להכיר אדם כאדם, ולא ככל הדברים החיצוניים שהולכים לפניו. באיזשהו שלב הבנתי למה אני כ"כ נאהבת כאן, וזה פשוט מהסיבה שהכרתן אותי ככה, פשוט, ישיר, אותי כעצמי ולא כאחות של, או כחוג"סניקית, או כרקדנית, או כפצפיסטית, או כחנונית או כל דבר אחר. פשוט אני, מי שאני בפנים.
למדתי לא לשפוט אנשים, ולא רק על פי דברים חיצוניים, למדתי פשוט לא לשפוט. למדתי לקבל, וללמוד ולדבר ולנתח מתוך הקבלה. וזה אחד הדברים הכי הכי הכי חשובים שלמדתי בחיים שלי. הכי.
אני למדתי דברים כ"כ פשוטים כמו איך להנות מת"א, איך להנות בהופעות, איך להפוך כל רגע פשוט, כמו חיבוק לדבר כ"כ משמעותי, איך להנות מכתיבה עם ריבויי אותיות, איך לא להמנע מקיטשיות...
למדתי להקשיב, ולא רק לדבר.
למדתי לאהוב את מי שאני ולא לנסות להיות משהו שאני לא.
למדתי לא להתנשא, ולא להשתמש כל הזמן בציניות, ולא להיות ביקורתית כלפיי כל דבר.
למדתי לכתוב הרבה ולא להרגיש רע אח"כ.
למדתי לא להתעקש על סתם דברים, ולא לנסות להיות בקשר עם אנשים שלא מקבלים אותי. למדתי להיות בקשר עם אנשים שטובים לי.
למדתי לאהוב. פשוט לאהוב. בלי מחסומים, בלי עקבות, בלי תחושה מגעילה בגוף, בלי ייסורי מצפון, בלי תלותיות. לאהוב. רק לאהוב. ועוד כ"כ הרבה דברים.. פורום יקר, מאז שאני מכירה אתכן, אני אוהבת את מה שאני. עד שהגעתי לפה הרגשתי כמו הבן אדם החשוך ביותר שקיים, ואז הגעתי, ופתאום גיליתי שאני יכולה להיות נאהבת. שאני יכולה להיות טובה. גיליתי שאני לא צריכה להדגיש דברים רעים אצלי כדי שאנשים יראו גם את הטובים. גיליתי שאפשר לקבל אותי, וללמוד ממני, ולהקשיב לי. אני לא באמת ידעתי את זה, אני לא האמנתי שזה באמת יוכל להיות המציאות שלי. מאז שאני מכירה אתכן אני מקרינה אור על הסביבה פי 8 יותר מקודם, ואני מרגישה את זה בכל מקום. אנשים רואים שהשתנתי, הם רואים שהתבגרתי להיות אדם יותר סימפטי, הם רואים שלמדתי להתמודד עם המון מצבים ולהיות בשביל אנשים מתי שהם צריכים. אנשים שאני פוגשת כל יום פתאום רואים בי מישהו שטוב לדבר איתו, שאפשר לשפוך לידו את הלב, שיכול להכיל. כי פתאום למדתי את כל הדברים האלה. הקשבה, הכלה, קבלה, אהבת האחר. בזכות זה שהכרתי אתכן בלי להכיר את כל הרקע שלכן קודם וליצור כל מיני סטיגמות אטומות, אני למדתי להכיר כל אדם שאני פוגשת כאדם, ולא ככל הכותרות שהוא מציג. פתאום הבנתי כמה אנשים וארועים התבזבזו לי בלי שהצלחתי לעשות את כל הדברים שאני עושה עכשיו: לראות את הצדדים החיוביים, לראות את המשמעות, להנות מכל דבר, להכיר בפשטות, לאהוב, להיות נחמדה ולא מתוך צביעות... למדתי לעמוד על שלי, להיות מי שאני, כי אולי אולי אולי זה לא כ"כ רע כמו שזה היה נראה לי קודם! כיתה ח' שלי הייתה שנה מדהימה, וזה כ"כ הרבה בזכותכן.. אני התבגרתי כ"כ הרבה, וזה כ"כ הרבה בזכותכן! כשנכנסתי לפורום עברי קראתי על מלא חוויות נורא משמעותיות שאנשים עוברים. בהתחלה נורא קינאתי, ואז חשבתי שהם בטח נורא מנפחים את זה וזה לא באמת כ"כ מדהים וממלא. ואז.. אז הלכתי להופעה.. "זה לא אותו דבר מלבד הגעגוע, למשהו רגוע, לשיר מהעבר הלא רחוק שכל האנשים שרים אותו ביחד, עד שנעלם הפחד וטוב לנו כ"כ לישון עכשיו ביחד" לא מזמן, כשהייתי בהופעה של אסף אבידן, בלעדייכן, הבנתי מה זה ההופעות האלה. כשדיברתי עם טאובר על הופעות, תיארנו את זה במדוייק. הרעיון הזה שאני יכולה להגיע למקום, להרגיש הכי יפה בעולם, להיות הכי מאושרת שיש, להתחבק כ"כ הרבה, להיות חסרת טאקט כמו שאני, וטיפשה כמו שאני, וקטנה כמו שאני, ועכברת כפר כמו שאני, ושגם יאהבו אותי ושאני יהנה, זה רעיון פסיכי! וכל האנשים האלה, ששרים אותו ביחד.. וכל אחד, ומה שהוא מביא לעולם הזה הזמרים, המלווים, המפיקים, הצלמים, חברי הפורומים, החברים של, היח"צנים.. כל האנשים האלה, שפשוט נותנים, ואוהבים לקבל, שהם פשוט שם, יציבים, לא הולכים לשום מקום, ואפשר להרגיש איתם כ"כ בבית... וטוב לנו כ"כ לישון עכשיו ביחד, ולא צריך ללכת אח"כ לשום מקום שלא יבינו בו מה חווית, ועל איזה פסגת אושר אדירה היית, ושיצחקו איתך, ויהיו איתך בכל רגע... היכולת של המקום הזה לתת לי חופש מוחלט זה יכולת שאין להרבה מקומות. זה שהכתיבה שלי נורא השתפרה מאז שאני כאן זה לא סתם, וזה שכל דבר בחיים שלי פתאום מקבל משמעות זה לא סתם, וזה שהפכתי לאדם הרבה יותר קיטשי [במובן הטוב] זה לא סתם, וזה שאני מבינה כל מיני דברים נורא פשוטים כמו "כמה שתתן ככה תקבל" לעומק זה לא סתם.. כל דבר כזה, זה פשוט לא סתם. זה חלק מכל האופוריה שהמקום הזה משדר, שהעולם הזה נותן. (המשך בהודעה הבאה...)
כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות או פשוט כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות" מחר. מחר אני חוגגת כאן שנה. שנה שאני רק מנסה ומנסה להסביר ולהגיד ולהזכיר כמה שאני... אבל שוב ושוב לא מוצאת את המילים. אז הנה, לכבוד החגיגות, לכבוד המפגש מחר, אני סוף סוף יושבת וכותבת את ההודעה הזו שאני מחכה לה כבר חודשים, ומנסה, אולי קצת, להסביר. פעם, כשחלמתי על רגע של אושר הוא התגשם לי בקלות או פשוט כשאתה מאושר, החלום הוא מציאות" מכירות את זה שאתן נמצאות במקום ואומרות "רק אם היה פה יותר...", אבל מסתפקות במה שיש? ככה זה היה תמיד. תמיד הייתי בקבוצות חברתיות שהיה לי די טוב, שבערך השפעתי, שהיה לי כמעט את כל המקום שאני צריכה. והסתדרתי עם זה, ואפילו הייתי קצת מאושרת. ככה חלפו להן 13 שנים. הרבה בכי, הרבה ייסורים עצמיים, הרבה תסכול, הרבה חברות, הרבה תלותיות, הרבה דיבורים, הרבה ציניות, הרבה ביקורתיות, וגם קצת אהבה. ואז... אז נכנסתי לאתר הרשמי של עברי לידר, ואז נכנסתי לפורום של עברי לידר. עברו כמה חודשים, כמה שיחות, כמה שמיעות, והנה הגענו ל-28.12.07, ואני כותבת את ההודעה הראשונה שלי בפורום יואב. קראתי את ההודעה הזו לא מזמן, הרגשתי את הציניות שעוד הייתה בי, את הקשיחות שהייתה בי, את זה שהמקום הזה עוד לא היה בית. הכרתי אתכן. דיברתי איתכן. קראתי אתכן. בהתחלה לא הבנתי ודי הוממתי ע"י המון המון המון דברים...
