פעם שנייה

[simba126]

פעם שנייה

שלום לכולם. לפני כמה חודשים כתבתי לכם על אימי החולה בדיכאון.מחלתה אינה משתפרת וכרגע מצבה נשאר כשם שהיה לפני כמה חודשים. כתבתי לכם שאני מרגישה את הצורך לצעוק ואף אחד לא ישמע.ההרגשה הזאת עדיין קיימת.אין לי עם מי לחלוק את רגשותי לכן פניתי אל האתר. אני לא יודעת כמה ממכם מרגישים את ההרגשה שאתם כאן לבד אבודים בתוך עולם לא מוכר וזר.זו הרגשה נוראה. אני עומדת על רגליי במשך השבוע מחייכת אל כולם מחבקת וצוחקת ואז אני מגיעה הביתה אל הבית הריק ואף אחד לא שם ואז מגיע השלב שבו אני מתמוטטת השלב שבו אני אומרת אני לא יכולה יותר ואני פורצת בבכי וצועקת אל השמיים בתקווה שמישהו ישמע וכמובן אף אחד לא שומע.כך קורה במשך כמעט כל שבוע. אני רוצה לצעוק ולבכות ושיהיה שם מישהו בשבילי שיאסוף אותי בזרועותיו ויגיד שהכל יהיה בסדר ויחבק אותי ויתמוך בי... אני רוצה להישבר ואני רוצה שיהיה שם מישהו בשבילי שיאסוף את השברים. כאשר אני רואה את אמי מאוד קשה לי לחבק אותה ולנשק אותה אני לא יכולה להסתכל עליה.אני מחפשת את האישה החזקה והאיתנה שהכרתי ואני לא מוצאת אותה בתוך האישה השברירית הזאת שנמצאת מולי.יכול להיות שקשה לי ליצור איתה "מגע" בגלל שאני מאוכזבת ממנה? אני צריכה הצעות ועזרה כיצד להתמודד עם המצב בשמחה בלי להתמוטט,כיצד לעבור את המשבר הזה בחיי עם חיוך על הפנים ואופטימיות. תודה.

 

[יעל ניסן]

אבל למה

לרצות לעבור משבר בחיוך ובאופטימיות, לא הבנתי... במשבר כמו במשבר, לא נראים כאילו באים למסיבה. ובכלל לרצות משהו שלא יכולים, שאי אפשר, שהוא לא מציאותי - רק מחמיר דיכאון... אצלך, לא אצלה. האם את יודעת מדוע אינך יכולה לגייס אמפתיה לאמא שלך, שעוברת משבר? מאיך שתיארת את הדברים אני מניחה שבדיוק כמוך היא רוצה מישהו שיאסוף אותה, יחבק אותה ויתמוך בה ויגיד לה מילים מנחמות. דיכאון זו מחלה. מחלה מוכרת על ידי ארגון הבריאות העולמי. מחלה שיש לה השלכות אישיות, משפחתיות, חברתיות וכלכליות רחבות. על פי הנתונים העולמיים אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי יחלה בדיכאון בשלב מסויים בחייו. אחד מארבע! זה המון! ואני מספרת לך את זה כי איך שהוא לא נראה לי הוגן להיות "מאוכזב" ממישהו חולה. תארי לעצמך שתתאכזבי מאדם שחלה בסכרת? או ממי שחלה בסרטן? שחלה בשפעת? התפיסה שאנשים "הביאו על עצמם" מחלות בכוונה היא תפיסה שלא ממש עוזרת לתהליכי החלמה שיכולים במחלות מסויימות (כמו בדיכאון, למשל) להיות די ממושכים. את יכולה מאוד להצטער שזה קרה במשפחה שלך, זה כן... אבל להתאכזב ממנה? תחשבי קצת על השאלות הבאות ונסי לענות לעצמך: - האם את חושבת שהיא יכולה לקום מחר בבוקר עם כוחות כאילו אין לה מחלה? - האם את חושבת שהיא יכולה לקום מחר בבוקר כאילו כלום ובוחרת במתכוון שלא לעשות זאת? - האם את חושבת שכל ההתנהלות הזו שלה היא נגדך? אם ענית "כן" אפילו על אחת מהשאלות הללו, את נמצאת בעמדה שלא מאפשרת לך לגייס אמפתיה עבורה - אמפתיה שנחוצה מאוד כדי לעבור תהליך החלמה. למעשה יש שתי שאלות שחשוב לשאול בתקופה זו: 1- "האם היא עושה ככל יכלתה להחלים" 2- "האם אני עושה ככל יכלתי לתמוך בה בתהליך ההחלמה" כדי לענות על שתי השאלות הללו צריך לדעת קצת יותר על מחלת הדיכאון, דרכים לטפל בה, ולעבור תהליך אישי של משא ומתן סביב מה מכל הדברים שאפשר לעשות המתאימים לתא המשפחתי הספציפי שלכן והכי חשוב - להתחייב לעשות אותם. היא מהצד שלה ואת מהצד שלך... וביחד לעבור את התקופה הקשה כצוות.

 

[simba126]

אני מבינה

יעל כל הדברים שציינת כאן הם נכונים. אך אני חוששת שלא הבנת מהיכן נובעת האכזבה שלי.אני אינני מאוכזבת ממנה-ממש ממש לא!!! היא האישה הכי מדהימה ופייטרית שפגשתי בחיים שלי!ואני אוהבת אותה מ-א-ו-ד! האכזבה שלי נובעת מכך שלפני כ-3 שנים היא חלתה במחלה והיו צריכים לאשפז אותה.סבבה.היא החלימה וחזרה הביתה. לפני כשנה היא חלתה במחלה בפעם השנייה.היו צריכים לאשפז אותה בפעם השנייה.סבבה.כשהיא חזרה הביתה הייתי מאושרת אך פחדתי שהדבר יחזור על עצמו. במהלך השנה הזאתי ראיתי את התסמינים חוזרים,אני כל כך נבהלתי וביקשתי ממנה להבטיח שהיא לא תחלה עוד פעם שהיא תילחם בזה...זה היה מאוד נאיבי מצידי אבל היא הבטיחה ואני האמנתי. כחודש חודשיים לאחר מכן היא חלתה והיה צריך לאשפז אותה...בפעם השלישית! אמא שלי לא נמצאת לידי!היא מאושפזת!אני רואה פעם בשבוע-שבועיים.ואני רואה אישה חלשה,עם מבט מזוגג בעיניים אני רואה אישה שמנותקת מן המציאות.כשהיא מדברת אליי היא לא מסתכלת עליי זה מרגיש כאילו היא מסתכלת דרכי. היא היית אישה חזקה,הגנה עליי ועל משפחתי בכל מצב נאבקה כדי לקבל גירושים ועכשיו אני רואה אותה מולי שבורה.ברור לי שחייבים לעודד אותה להמשיך הלאה,אך בכל פעם שאני רואה אני נשברת.לא חשבתי אפילו על אופטימיות כמו במסיבה.פשוט נמאס לי להישבר ולהתמוטט כל פעם שאני מגיעה הביתה-איך אני יכולה לתמוך באימי כשאני בקושי תומכת בעצמי?? אני יודעת את הסיבות למחלתה של אימי ואני יודעת שהיא בחייים לא תביא את המחלה על עצמה-הרי היא נלחמת בה כל כך חזק!אבל בזמן האחרון נראה כאילו היא הרימה ידיים. אני רואה את האהבה של אמא שלי כלפי ואני כן חבקת אותה ואני כן מנשקת אותה אבל בפנים משהו נשבר והבכי כמעט ויוצא ואני חייבת לשמור אותו בפנים כדי שהיא לא תראה והיא לא תישבר וזה כל כך קשה! יש לילות בהם אני מרדימה את עצמי בבכי ונזכרת בימים שהיא הייתה מחבקת אותי ומערסלת אותי בזרועותיה-זה נשמע טיפשי אבל המגע הזה נעלם והכוח שלי לעמוד על הרגליים הולך ואוזל אז תגידי לי מה לעשות??

 

[yonadavg]

חשוב שלא תעברי את המשבר הזה לבדך

בת כמה את? האם את מתגוררת לבדך? לעיתים אנשים חווים בושה סביב נושא של בן משפחה, ובעיקר בן משפחה חולה מאושפז. כפי שכתבה יעל, וכפי שאת יודעת, אמך חולה. אל לך לחוש בושה סביב זה. שתפי כל מי שיכול לתת לך תמיכה. בני משפחה, חברים. נסי לברר האם במוסד בו מאושפזת אמך ישנה קבוצת תמיכה לבני משפחה. אם את קטינה, בררי מול מחלקת הרווחה בעיר האם את זכאית לליווי תמיכתי. את יכולה לנסות להעזר בשאלות ראשוניות בעו"ס של המוסד בו מאושפזת אמך (בתקווה שהשביתה תסתיים בקרוב) חזרי לכאן וספרי לנו מה שלומך

 

[simba126]

תיכוניסטית

אני בת 15 ואני לומדת באולפנה במסגרת עם פנימיה מלאה וחצי פנימיה(אני פנימיה מלאה) אני נמצאת במשך השבוע בפנימיה ואז חוזרת הביתה כפי שציינתי מקודם לבית ריק מפני שאחי ואחיותי כבר גדולים ולרוב לא נמצאים בבית מפני עיסוקם האישי. מאוד קשה לי לשתף אנשים ולכן אני פניתי אל האתר מפני שקשה לי להתבטאות פנים מול פנים וקל להתבטא בכתב. אני כן משתפת מישהי גדולה ברגשותיי שהיא כמו אחותי הגדולה אך אני לא נפגשת איתה לעיתים קרובות ורק לעיתים רחוקות אנחנו מדברות על הנושא.היא בעצם הצילה אותי מהתמוטטות נפשית רצינית ואני אינני רוצה לשתף את הרווחה ברגשותיי כי הנסיונות שלי איתם לא היו טובות במיוחד.אך אם אני כן אפנה אליהם מה אני אמורה לשאול אותם? כי רוב הפעמים שבהם דיברתי איתם הם לא עזרו ופשוט אמרו דברים בלי הקשרים למה ששאלתי אותם אני לא רוצה לשתף את חברותיי בנושא בעיקר בגלל שאני לא רוצה שירחמו עליי ויתנהגו אליי שונה.אני לא צריכה אקסרה תשומת לב אני רק צריכה עזרה והנחיה. אני יודעת שכדאי לי לפנות למישהו,אבל אין לי את האומץ לעשות את זה.אני כל כך מעריכה את הדאגה שלכם והעזרה שלכם-אתם באמת עוזרים לי,אאני באמת צריכה לשמוע את הדברים שאתם אומרים לי כי אף אחד אחר לא אומר.

 

[yonadavg]

שיתוף

זה טוב שיש לך מישהי קרובה לשתף, אך כפי שאת מתארת זה קורה לא לעיתים קרובות וכך את נשארת רוב הזמן בלי תמיכה. האם את חוזרת לבית ריק אך לאחר מכן אחייך מגיעים? האם את סופי השבוע את מעבירה עם המשפחה? האם עם אחד האחים או האחיות את יכולה לדבר באופן קרוב כאשר קשה לך? האם יש מי שייתן לך חיבוק כאשר את צריכה? אני מבין את החשש שלך לשתף את החברות, אך זה יעשה את הדברים הרבה יותר פשוטים. כעת בנוסף להתמודדות שלך עם אמך את צריכה להתמודד גם עם סוד והסתרה וזה רק מקשה על המצב. חשוב שחברותייך הקרובות יידעו על מה שעובר עלייך, חשוב שהמחנכת תהיה מעורבת ואם קיימת יועצת באולפנה, פני גם אליה.

 

[simba126]

יכול להיות

לרוב אני חוזרת הביתה לבית ריק ואז מאוחר יותר במהלך הערב אחיותיי מגיעות אך בגלל שהוריי גרושים אני הולכת לאבי כמה שעות אחרי שאני מגיעה הביתה ככה יוצא שאני כמעט ולא רואה אותן.את סופי השבוע אני עושה עם המשפחה שלי. אני לא מדברת עם אחיות שלי על המצב בבית,סתם כי יותר קשה לי לדבר איתן על זה. לשאלה שלך האם יש מישהו שייתן חיבוק כשאני צריכה-אני אענה בשלילה כי אני לא מראה שקשה לי ולכן כולם חושבים שהכל סבבה ויפה-הם מעדיפים לא להיכנס לדבק כזה. המחנכת שלי נמצאת בתוך ריבוע ולי מאוד קשה לגשת אליה ולדבר איתה ועם היועצת לא כל כך היייתי רוצה לדבר.אני לא מרגישה שאני מסתירה מחברותיי משהו חיוני הם הרי לא צריכות לדעת כל דבר שעובר עליי. יש פעמים שבהם אני מאוד רוצה לספר להם עליי אבל אני מפחדת שהם לא יוכלו לשמור את זה לעצמם וזה יגיע לאוזניים לא רצויות.

 

[yonadavg]

שלום

התוצאה של מה שאת מתארת היא שוב, שאת נשארת לבד גם הכאב שלך. לא תמיד אנשים לא נכנסים למרחב של האחר משום שהם מעדיפים שלא, אלא לעיתים משום שהם לא יודעים איך. ייתכן שאם תפתחי לאחיותייך או לאדם אחר את הדלת, הם ייכנסו בשמחה. לגבי ההסתרה - נכון שחברותייך לא צריכות לדעת עלייך הכל, אבל ייתכן שישנם נושאים שמדברים בין החברות ואת לא יכולה להשתתף בשיחה בחופשיות כי יש לך סוד להסתיר. אני בטוח שבין חברותייך יש חברה או שתיים לפחות אשר תדענה לכבד את סודך.

 

[יעל ניסן]

אוקיי

אם עכשיו היא מאושפזת ואת בכזה משבר, בהחלט אפשרי שתדברי עם המטפלים שלה במחלקה ותשאלי אם את יכולה לקבל תמיכה והדרכה לתקופה זו. מאיך שאני מכירה מחלקות, הכי זריז זה לפנות לאחות הראשית, אחראית המחלקה ולשאול אותה איך הם יכולים לעזור לך ולמי עליך לפנות. אין שום סיבה שתעברי את זה לבד בלי תמיכה ומחלקות ערוכות לעזור לבני משפחה. הם יודעים טוב מאוד שחלק גדול מהתמיכה אחר כך הוא על המשפחה - וכשהמשפחה נעזרת מפחיתים בהרבה את הצורך באשפוזים חוזרים ולומדים להיתמך מספיק טוב בשירות אמבולטורי רציף. בקיצור - הרימי טלפון, או בביקור הבא - בקשי פגישה לעצמך.