פעם ראשונה שלי
כאן ובפורום כלשהו בכלל. אז שלום וכאלו.
אני חולה כבר שנים. מגיל התיכון בכל מיני צורות ועד היום. עשרות טיפולים מסוגים שונים ומשונים, עד התחתית של אשפוזים, הסיוט הנורא שלי. באמת שניסיתי הכל. היום אני כבר לא חושבת על זה כמו משהו להלחם בו. קיבלתי את זה שאלו הם חיי וכך זה יראה. יש שנים יותר קשות ויש פחות קשות. יש לי מחלה, היא כרונית, היא לתמיד, אני חיה איתה.
אבל, וזה אבל גדול. אני ובן זוגי המקסים רוצים להיות הורים. לקח לנו הרבה זמן להגיע לנקודה הזו, הרבה בגלל המצב שלי וההיסטוריה שלי. אני במצב הכי טוב שהייתי בו מזה שנים, ולמרות שזה לא מזהיר, אנחנו לא חושבים שזה הולך להיות יותר טוב בקרוב. והשעון מתקתק.
תוסיפו לזה את הפחדים שכניסה להריון תהיה מסובכת בעקבות המצב הפיזי שלי, ותבינו את הלחץ להתחיל במרוץ לילד. או יותר מאחד, בתקוה.
אני כותבת כאן כי החששות שלי גדולים. אני לא מעיזה לספר לבן הזוג כדי לא לייאש אותו ולהלחיץ אותו, ולא רוצה לשתף את בני המשפחה בדילמה האישית הזו ובטח לא להכניס גם אותם לשיקולים ושיתחילו להפעיל לחצים. אני מפחדת שהמצב הפיזי שלי יגרום לפגיעה בעובר. אולי אפילו עד איבוד הריון. אני מפחדת עוד יותר שאלד ילד ואדפוק לו את הצורה, כי לגדול עם אמא משוגעת לא עושה טוב. אני יודעת מניסיון אישי. ולא נעים לי בכלל לדבר על זה אבל בחסות האינטרנט אני אלחש שאני גם מפחדת להשמין ולהסתובב עם בטן ולהיות במצב הריוני שבו אצטרך לאכול יותר מהרגיל ולא אוכל לעשות ספורט כהרגלי. רק המחשבה על החזה שעלול לגדול, מטילה עלי אימה, שאני לא יכולה להסביר אותה לבן הזוג וגם לא לאף אחת מחברותי הפוריות והוולדניות.
בן הזוג לוחץ שנתחיל, אני מתפתה להגיד לו שאני מסכימה ולהמשיך בסתר למנוע הריון. זו מחשבה מטורפת אבל אני כל -כך מפחדת.
הוא איש מקסים. מגיע לו ילד. רק לא את הילד הדפוק שאני אעשה לו. גם אני רוצה ילד. ילדה. גור. רוצה לגדל משהו יחד איתו. אבל יודעת שלא מגיע לי.
יש כאן אמהות? מישהי שמבינה את הפחד? מישהי שהחליטה לוותר על ילד בעקבות המצב? מישהי שהחליטה ללדת ילד לגיהנום הזה?
אני ממש אשמח לשמוע כל דבר. בעיקר משהו שיגיד שאתן מבינות את זה. שאני לא הכי פסיכית ביקום.
תודה.
כאן ובפורום כלשהו בכלל. אז שלום וכאלו.
אני חולה כבר שנים. מגיל התיכון בכל מיני צורות ועד היום. עשרות טיפולים מסוגים שונים ומשונים, עד התחתית של אשפוזים, הסיוט הנורא שלי. באמת שניסיתי הכל. היום אני כבר לא חושבת על זה כמו משהו להלחם בו. קיבלתי את זה שאלו הם חיי וכך זה יראה. יש שנים יותר קשות ויש פחות קשות. יש לי מחלה, היא כרונית, היא לתמיד, אני חיה איתה.
אבל, וזה אבל גדול. אני ובן זוגי המקסים רוצים להיות הורים. לקח לנו הרבה זמן להגיע לנקודה הזו, הרבה בגלל המצב שלי וההיסטוריה שלי. אני במצב הכי טוב שהייתי בו מזה שנים, ולמרות שזה לא מזהיר, אנחנו לא חושבים שזה הולך להיות יותר טוב בקרוב. והשעון מתקתק.
תוסיפו לזה את הפחדים שכניסה להריון תהיה מסובכת בעקבות המצב הפיזי שלי, ותבינו את הלחץ להתחיל במרוץ לילד. או יותר מאחד, בתקוה.
אני כותבת כאן כי החששות שלי גדולים. אני לא מעיזה לספר לבן הזוג כדי לא לייאש אותו ולהלחיץ אותו, ולא רוצה לשתף את בני המשפחה בדילמה האישית הזו ובטח לא להכניס גם אותם לשיקולים ושיתחילו להפעיל לחצים. אני מפחדת שהמצב הפיזי שלי יגרום לפגיעה בעובר. אולי אפילו עד איבוד הריון. אני מפחדת עוד יותר שאלד ילד ואדפוק לו את הצורה, כי לגדול עם אמא משוגעת לא עושה טוב. אני יודעת מניסיון אישי. ולא נעים לי בכלל לדבר על זה אבל בחסות האינטרנט אני אלחש שאני גם מפחדת להשמין ולהסתובב עם בטן ולהיות במצב הריוני שבו אצטרך לאכול יותר מהרגיל ולא אוכל לעשות ספורט כהרגלי. רק המחשבה על החזה שעלול לגדול, מטילה עלי אימה, שאני לא יכולה להסביר אותה לבן הזוג וגם לא לאף אחת מחברותי הפוריות והוולדניות.
בן הזוג לוחץ שנתחיל, אני מתפתה להגיד לו שאני מסכימה ולהמשיך בסתר למנוע הריון. זו מחשבה מטורפת אבל אני כל -כך מפחדת.
הוא איש מקסים. מגיע לו ילד. רק לא את הילד הדפוק שאני אעשה לו. גם אני רוצה ילד. ילדה. גור. רוצה לגדל משהו יחד איתו. אבל יודעת שלא מגיע לי.
יש כאן אמהות? מישהי שמבינה את הפחד? מישהי שהחליטה לוותר על ילד בעקבות המצב? מישהי שהחליטה ללדת ילד לגיהנום הזה?
אני ממש אשמח לשמוע כל דבר. בעיקר משהו שיגיד שאתן מבינות את זה. שאני לא הכי פסיכית ביקום.
תודה.
