פעם ראשונה שלי כאן..
אז תחילה אציג את עצמי,קוראים לי עדי בת 22 (עוד חודש וקצת).יתומה מ2 הורים שנפטרו בשנה אחת בהפרש של חצי שנה ושבוע,ואני בת יחידה. מאז שאני זוכרת את עצמי הוריי סבלו ממחלות שונות,אמא חלתה בסרטן כשהייתי בת 6 והמחלה היתה בבית,בדיקות טיפולים,ומבחינתי המילה הארורה "סרטן" היא כבר לא מוות אוטומטית בשבילי היא כמו שפעת לכל דבר. ואבי סבל משלל מחלות כמו לחץ דם,מחלת לב קשה (שבאה בעקבות 40 שנות עישון). בסוף שנת 2007, חשבתי שאני אהיה מאושרת,הגיע העת לשחרור מהשירות הצבאי.אבל כנראה שזה לא נכתב בשבילי,שבועיים אחרי השחרור אבי התאשפז בבית חולים ,הסיבה היתה שאנחנו חשבנו שפעת,התברר בסוף שיש לו המון בעיות בריאותיות שלא ידענו עליהם. הייתי צמודה למיטתו 24 שעות/7 ימים בין לבין אימי החליפה אותי,אני באותה תקופה למדתי פסיכומטרי,לא חשבתי שזה הדבר היחיד הטוב שיקרה לי באותה תקופה,אחרי חודשיים אבא שלי נפטר מחיידק אלים שנדבק בטיפול נמרץ נשימתי. באותה רגע הייתי בטוחה שעולמי קורס וזהו. אבל לא ידעתי שזה לא הסוף.(אבי היה רק בן 60). אחרי מותו הייתי העמוד התווך של אימי היא היתה תלויה בי בהכול,אבל בגלל שאני רגילה לזה (שחיי סובבים סביב ההורים,לא התרגשתי). בזמן הזה מצבה הרפואי של אימי החמיר,המחלה חזרה בגדול והוגדרה בתור מקרה אבוד. הכול התחיל מזה שפתאום היא התחילה להקיא (לא פעם פעמיים-אלא 20 פעם ביום). לקחתי אותה לכל מיון בחיפה*3,אבל מכולם "העיפו" אותנו באמירה שזה צינון/מצב פסיכולוגי וכו'... עד שהתחלתי ללמוד בירושלים,והייתי חייבת לעבור לגור בירושלים.אבל הידיעה שאימי סובלת שם לבד,הייתי חוזרת 3 פעמים בשבוע בשביל שוב ושוב לפנות למיון,עד שברגע מסוים דיברתי עם האונקולוגית וביקשתי להעביר אותה לירושלים,לנסות לאשפז אותה כאן בירושלים,קיבלתי אישור,לקחתי אותה לירושלים (אפשר לומר שסחבתי אותה על עצמי,כי הדבר היחדע שרציתי הוא להציל אותה,לא רציתי גם אותה לאבד). הבאתי אותה לבית חולים שערי צדק,והסכימו לאשפז אותה על מצב סוציאלי (לא מסוגלת לטפל בעצמה). לא תיארתי לעצי שכאן יהיה סופה ובו זמנית גם סופי. אחרי חודש של סבל היא נפטרה בגיל 59. והנה אני 10 חודשים אחרי מותה של אימי ושנה ו4 אחרי מותו של אבי. אני סטודנטית-לומדת הנדסת תרופות,אבל בתוך תוכי אני לא רואה עתיד...כל יום-יומיים בוכה לכרית על גורלי. מקווה שתקבלו אותי לילה טוב
אז תחילה אציג את עצמי,קוראים לי עדי בת 22 (עוד חודש וקצת).יתומה מ2 הורים שנפטרו בשנה אחת בהפרש של חצי שנה ושבוע,ואני בת יחידה. מאז שאני זוכרת את עצמי הוריי סבלו ממחלות שונות,אמא חלתה בסרטן כשהייתי בת 6 והמחלה היתה בבית,בדיקות טיפולים,ומבחינתי המילה הארורה "סרטן" היא כבר לא מוות אוטומטית בשבילי היא כמו שפעת לכל דבר. ואבי סבל משלל מחלות כמו לחץ דם,מחלת לב קשה (שבאה בעקבות 40 שנות עישון). בסוף שנת 2007, חשבתי שאני אהיה מאושרת,הגיע העת לשחרור מהשירות הצבאי.אבל כנראה שזה לא נכתב בשבילי,שבועיים אחרי השחרור אבי התאשפז בבית חולים ,הסיבה היתה שאנחנו חשבנו שפעת,התברר בסוף שיש לו המון בעיות בריאותיות שלא ידענו עליהם. הייתי צמודה למיטתו 24 שעות/7 ימים בין לבין אימי החליפה אותי,אני באותה תקופה למדתי פסיכומטרי,לא חשבתי שזה הדבר היחיד הטוב שיקרה לי באותה תקופה,אחרי חודשיים אבא שלי נפטר מחיידק אלים שנדבק בטיפול נמרץ נשימתי. באותה רגע הייתי בטוחה שעולמי קורס וזהו. אבל לא ידעתי שזה לא הסוף.(אבי היה רק בן 60). אחרי מותו הייתי העמוד התווך של אימי היא היתה תלויה בי בהכול,אבל בגלל שאני רגילה לזה (שחיי סובבים סביב ההורים,לא התרגשתי). בזמן הזה מצבה הרפואי של אימי החמיר,המחלה חזרה בגדול והוגדרה בתור מקרה אבוד. הכול התחיל מזה שפתאום היא התחילה להקיא (לא פעם פעמיים-אלא 20 פעם ביום). לקחתי אותה לכל מיון בחיפה*3,אבל מכולם "העיפו" אותנו באמירה שזה צינון/מצב פסיכולוגי וכו'... עד שהתחלתי ללמוד בירושלים,והייתי חייבת לעבור לגור בירושלים.אבל הידיעה שאימי סובלת שם לבד,הייתי חוזרת 3 פעמים בשבוע בשביל שוב ושוב לפנות למיון,עד שברגע מסוים דיברתי עם האונקולוגית וביקשתי להעביר אותה לירושלים,לנסות לאשפז אותה כאן בירושלים,קיבלתי אישור,לקחתי אותה לירושלים (אפשר לומר שסחבתי אותה על עצמי,כי הדבר היחדע שרציתי הוא להציל אותה,לא רציתי גם אותה לאבד). הבאתי אותה לבית חולים שערי צדק,והסכימו לאשפז אותה על מצב סוציאלי (לא מסוגלת לטפל בעצמה). לא תיארתי לעצי שכאן יהיה סופה ובו זמנית גם סופי. אחרי חודש של סבל היא נפטרה בגיל 59. והנה אני 10 חודשים אחרי מותה של אימי ושנה ו4 אחרי מותו של אבי. אני סטודנטית-לומדת הנדסת תרופות,אבל בתוך תוכי אני לא רואה עתיד...כל יום-יומיים בוכה לכרית על גורלי. מקווה שתקבלו אותי לילה טוב
