פעם כשאני הייתי ילדה

[גליה12]

פעם כשאני הייתי ילדה

וזה היה ממש מזמן- בקבוץ- בימים של הלינה המשפחתית- הקדישו האמהות את עצמן לילדים כל כולן בשעות הספורות בהן הלכנו "הביתה". הבית התייצב צדון- הילדים הגיעו- אמא מזגה קפה בכוסות- ועוגה שאפתה בעצמה כמובן- השיחה נסבה על הלימודים- ועל ענינים ברומו של עולם כמו ספרות- מוזיקה- פוליטיקה וכו´. לאחר מכן ישבנו ליד השולחן לשחק שבץ-נא , מונופול או סבלנות. שמענו תקליט- מוזיקה עברית או קלסית. טלויזיה כמובן עוד לא היתה בארץ- מחשב עוד לא הומצא- ברדיו היתה רק תחנה או שתיים- בהן שמענו חדשות בשעה 7 . צפצוץ של תום החדשות סימל את תום שעות הבית.. אמרנו שלום להורים- הם פנו לחדר האוכל לאכול- ואנחנו לבית הילדים לאכול בצוותא -להתקלח- לשחק ולישון.. לעולם לא ראינו את אמא עסוקה- או את אבא כועס- ... היום מתגלה שבגלל זה אנחנו מתוסבכים לנצח- אז זה היה נראה לנו כדרכו של עולם.

 

[גלי®]

ואני גדלתי בדיוק ההפך ואני מתוסבכת!

יודעת מה זה מוכיח ? שאין דרך נכונה ... כך או אחרת , הילדים יוצאים מתוסבכים ...

 

[חיים.ג.]

גידול ילדים בקבוץ ../images/Emo8.gif

לגליה 12 שלום כתיבתך העלתה אצלי זכרונות מימי הילדות גם אני נולדתי וחייתי בקבוץ בתקופה אותה את מתארת.מעניין תקופת הילדות זכורה לי לטובה ויחסי עם ההורים היו יפים ותורמים,כנ"ל עם בני גילי בחברת הילדים.יחד עם זאת אני לא מבין מדוע לדעתך"אנחנו מתוסבכים לנצח" אני מאמין באחריות אישית של כל אדם לנעשה בחייו,נניח כי היו לי אלף סיבות ונסיבות לאשר עבר עלי בילדות? היכן אחריותי היום לאשר קורא לי?ונכון קל מאד להטיל אחריות על הורים,נסיבות,קבוץ,חברה ועוד ועוד.אני מציע לקבל אחריות אישית ולומר נכון יש לי עבר והוא משפיע אולם מה יקרה וקורא תלוי בי ואני אחראי.מה דעתך?

 

[גליה12]

דעתי היא שבגדול אתה צודק

אני אחראית על עצמי- על מעשי ומה שקורה לי הוא באחריותי הבלעדית... אבל...וכן בא ה"אבל" הגדול- אני מניחה שלא אחדש לך שדברים שנטבעו בנו בילדות (יש חילוקי דעות עד איזה גיל אבל נוטים להניח שעד גיל 3-5) משפיעים על הדרך בה אנו רואים את החיים ובה אנו מנהלים את חיינו, או מתמודדים עם בעיות. וזה מה שהתכוונתי באומרי ה"תסבוך" שלי-.... אבל אני לא באה להטיל עליו דברים שמעבר לכך.

 

[אחותו של שקספיר]

ספור ששמעתי מחברה היום-לא קבוץ

שתי בנות בבית של ניצולי שואה, או יותר נכון פליטי שואה. בבית גרו גם שתי האמהות של ההורים. ילדות מטופחות ומפונקות במידה מסויימת. לא זה העיקר, היום, אחותה של חברתי לשם הקיצור נקרא לה דינה,מספרת לאחותי ביום הכפורים השנה, (מעולם לא היו חברות של ממש ועם השנים די התרחקו ,רק שמרו על מסגרת של משפחתיות),שהיא בטיפול נפשי, ומגלה כיום שהאבא שלהן תקף אותה מינית שלש פעמים בילדותה. דינה שואלת את החברה שלי, מה היא זוכרת מהאירועים? החברה לא זוכרת כלום אומרת לי, אם הייתי אומרת לה ש"לא היו דברים מעולם" כי תמיד בבית היו הסבתות ואמא-אז הייתי מייד נזרקת בגלל חוסר אימון. אם הייתי אומרת שאני זוכרת משהו, גם מעומעם,אז הייתי מואשמת ב"קשר של שתיקה". דינה כמובן , תולה את כל קשייה בחיים,באותם אירועים קשים שחוותה (או חושבת שחוותה -לא חשוב). לכן היא לא יכולה ליצור קשר עם גברים ועוד, למה נזכרתי בזה בהקשר הזה? כי העבר מאד משפיע מה עושים עם ה"עבר" לא תמיד בחירה של האדם. יש חוויות קשות שאין לבוגר אפשרות "רה זיכרון" שלהן ויש להן השפעה קשה על חיי ההווה. בשולי הדברים, היות ואנחנו עוסקים בפורום הורים- גם ההורות שלנו היא תולדה של מה שהיו הורינו כלפינו לטוב ולרע. העבר משפיע,קובע, ומשמעותי. ועם זה צריך לחיות. (ואין לזה שום קשר לאחריות אישית)

 

[גלי®]

ברור שהעבר קובע ! רק שאני מאמינה

שמגיל מסוים , אדם אמור להניח מאחוריו את כל טיעוני ה"עשו לי , לקחו לי" ולהחליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו (קוראים לזה "להתבגר"

).... אין שום סיבה שנמשיך לחיות תחת השפעות העבר , אם הן לא מקדמות אותנו לאף מקום , ואף לפעמים , יותר מכך , מעכבות אותנו .... לא ככה ?

 

[bimbo.]

גלי, לפעמים העבר נטמע עמוק

בנפשו של אדם, והופך לחלק ממנו. לא תמיד ניתן להשתחרר, אפילו אם האדם רוצה בכך.

 

[אחותו של שקספיר]

בדיוק מה שרציתי לאמר-ואת עשית

את זה כל כך קצר ומדוייק. בדיוק בדיוק לזה התכוונתי.

 

[AYELET1]

הבעיה היא, שלעיתים העבר משמש

כתירוץ לכשלונות, לחוסר יוזמה, להרמת ידיים! ואף לדברים גרועים יותר. ודוגמה לכך, בכתבה שלינק אליה צרפתי. ליהי גלוזמן הפכה לבת זוגו של רעי חורב עקב הטראומה שחוותה, ועקב כך הזדהותה עם התוקפן... ועוד באותה כתבה , טענות בני משפ. שטיירמן שההורים של 3 המעורבים ברצח , אחראים לו לא פחות מצאצאיהם, עקב החינוך הקלוקל שנתנו (או שלא...) לצאצאיהם. ודעתכם???