רינתוש היחידה
New member
פסק זמן
הטלפון נדם,תיקתוק השעון מהדהד באוזניי כמו מכה בי בכל שניה מחדש. בכל בוקר את מתקשרת להעיר אותי מלאת אנרגיה מספרת על רשימת הדברים שהספקת כבר לעשות,"לקחתי כבר את הכלב, הכנתי אוכל לבי"הס.... תשתקי כבר כמה את מדברת על הבוקר..תכיני לי קפה..אני כבר מעמידה מיים... וככה נפתח עוד יום עם עשרות טלפונים במהלכו מעדכנות אחת את השניה בכל פיפס קטן.."אני לא פותחת קופסא טונה בלי להגיד לך.. והיום הטלפון נדם..החלטנו "פסק זמן"..."את לא משאירה לי מקום בחייך העמוסים, את מסתירה אותי, צפוף לי,לא מתאים לי..את מסווה אותי בין חברותייך הסטריטיות,איך את יכולה לאהוב אותי בעוצמות כאלה ולהקצות לי מקום שכזה? תחשבי טוב מה את מוכנה לעשות בשביל הקשר הזה, ונדבר עוד כמה ימים!!" שלחתי לעברה מונולוג שלם מלא כאב, וכעס,גיבורה גדולה שכמוני עברו רק שעתיים,ואני בוערת מכאב,הבכי חונק בגרון,אני מסתכלת על הטלפון בכעס כאילו הוא אשם שאת לא מתקשרת,כל הלילה חיכתי לבוקר לא יכולתי לעצום את עיני חייגתי אליך בלי הסיפרה האחרונה:"למה את כל-כך מפחדת לאהוב אותי? הלא כלכך טוב לנו ביחד..עד שצלצול צורם קטע את מחשבותיי,בבוקר אספתי את כל החלקים שלי והלכתי לעבודה,בלי הבוקר טוב שלך ידעתי שזה לא יהיה בוקר טוב,ניסיתי להדחיק את כאבי, לבלום את הבכי,חיכיתי להגעי כבר הביתה ולהיזרק על המיטה..פרצתי בבכי מר...ועדיין הטלפון נדם,לא אסור לי להתקשר אסור לי לוותר,את חייבת לעשות כמה צעדים לקראתי, את חייבת להתחיל לצאת מהארון אליו את כה מקובעת, הפחד משתק אותך אני יודעת, אבל אני לא נשארת במקום הצר הזה שהקצת לי ,לא אני, אותי לא משתיקים, אפילו לא את!!, ואם באמת תלכי?,איך אוכל לחיות בלעדייך? עד שמצאתי אותך, לקח לי 13 שנה לתת את הלב שוב עד הסוף, איך אוכל לקבל את הנתק ממך ואיך אוכל לקבל אותך כפי שאת, מסוגרת, מפוחדת,האם אוכל לוותר על היצוגיות שלי איתך ברבים? למה זה כל-כך חשוב לי?,אם טוב לי איתך למה אני צריכה את כל הנוכחים מסביב., אולי זה סתם חוסר הביטחון שלי, אני צריכה שעוד אנשים יראו מה את מרגישה אליי,כמה את אוהבת,אני צריכה אישורים...אולי אני סתם אלופה בלשבור את הכלים..אולי זה הצורך ההרסני שלי להרוס כל דבר יפה...אולי את לא מספיק אוהבת אותי בשביל לצאת עם זה...אולי כבר תתקשרי ותבטלי את כל השטויות שלי...אהובתי, כעת את בדרך לירושלים חושבת עלי אולי קצת עצובה בטח לא כמוני,את לא מתקשרת, אני מעשנת בשרשרת, יש לי אבן בלב סלע, לא הצלחתי להכניס כלום לפה...אולי לפחות ארזה מהפסק זמן הזה... כל טלפון שמצלצל אני מחסירה פעימה..והקול מעברו של הקו מאכזב אותי עד כאב..אני אוהבת אותך, אני שונאת אותך, שונאת שאת בורחת כשכואב לי,מתקפלת, מתכנסת בתוך עצמך, לו רק אמרת מילה טובה יכולת להרגיע אותי ברגע ,קשוחית שלי..האטימות שלך חוסר הקבלה שלך את עצמך אותי יכולה להוציא אותי מדעתי.. ,כבר ירד הערב כמעט יממה חלפה,אני מרגישה לגמרי אבודה, עוד יום כזה ואני מתה....אם לא תזוזי קצת לקראתי זה גמור החלטתי....ב-21 בערב הטלפון צלצל...אחרי כל הטלפונים שהיו היום כבר לא נותר בי זיק של תקווה...."אפשר להחליף את הפסק זמן לטווסיט?" שאלת בהומור המתוק שלך..חיוך ענק נימרח על שפתיי,"איך הסתדרת בלעדיי כל היום?"שאלת, ולא יכולתי לומר לך עד כמה לא הסתדרתי, "אני אוהבת אותך,למה את עורמת לנו קשיים?" "כי אני צריכה יותר מקום, אני צריכה שתזוזי לקראתי, אני צריכה שתפני מקום לאהבה שלנו, שתביני שכמו שאת תציגי אותי בעיני אחרים ככה זה יראה,אם את לא תקבלי אותנו כזוג אף אחד לא יקבל אותנו...." ,עוד פעם אני נואמת,את ממש אוהבת את הניאומים שלי. קשה לי לחסוך את זה ממך...בפעם הבאה נלך על טורטית?
הטלפון נדם,תיקתוק השעון מהדהד באוזניי כמו מכה בי בכל שניה מחדש. בכל בוקר את מתקשרת להעיר אותי מלאת אנרגיה מספרת על רשימת הדברים שהספקת כבר לעשות,"לקחתי כבר את הכלב, הכנתי אוכל לבי"הס.... תשתקי כבר כמה את מדברת על הבוקר..תכיני לי קפה..אני כבר מעמידה מיים... וככה נפתח עוד יום עם עשרות טלפונים במהלכו מעדכנות אחת את השניה בכל פיפס קטן.."אני לא פותחת קופסא טונה בלי להגיד לך.. והיום הטלפון נדם..החלטנו "פסק זמן"..."את לא משאירה לי מקום בחייך העמוסים, את מסתירה אותי, צפוף לי,לא מתאים לי..את מסווה אותי בין חברותייך הסטריטיות,איך את יכולה לאהוב אותי בעוצמות כאלה ולהקצות לי מקום שכזה? תחשבי טוב מה את מוכנה לעשות בשביל הקשר הזה, ונדבר עוד כמה ימים!!" שלחתי לעברה מונולוג שלם מלא כאב, וכעס,גיבורה גדולה שכמוני עברו רק שעתיים,ואני בוערת מכאב,הבכי חונק בגרון,אני מסתכלת על הטלפון בכעס כאילו הוא אשם שאת לא מתקשרת,כל הלילה חיכתי לבוקר לא יכולתי לעצום את עיני חייגתי אליך בלי הסיפרה האחרונה:"למה את כל-כך מפחדת לאהוב אותי? הלא כלכך טוב לנו ביחד..עד שצלצול צורם קטע את מחשבותיי,בבוקר אספתי את כל החלקים שלי והלכתי לעבודה,בלי הבוקר טוב שלך ידעתי שזה לא יהיה בוקר טוב,ניסיתי להדחיק את כאבי, לבלום את הבכי,חיכיתי להגעי כבר הביתה ולהיזרק על המיטה..פרצתי בבכי מר...ועדיין הטלפון נדם,לא אסור לי להתקשר אסור לי לוותר,את חייבת לעשות כמה צעדים לקראתי, את חייבת להתחיל לצאת מהארון אליו את כה מקובעת, הפחד משתק אותך אני יודעת, אבל אני לא נשארת במקום הצר הזה שהקצת לי ,לא אני, אותי לא משתיקים, אפילו לא את!!, ואם באמת תלכי?,איך אוכל לחיות בלעדייך? עד שמצאתי אותך, לקח לי 13 שנה לתת את הלב שוב עד הסוף, איך אוכל לקבל את הנתק ממך ואיך אוכל לקבל אותך כפי שאת, מסוגרת, מפוחדת,האם אוכל לוותר על היצוגיות שלי איתך ברבים? למה זה כל-כך חשוב לי?,אם טוב לי איתך למה אני צריכה את כל הנוכחים מסביב., אולי זה סתם חוסר הביטחון שלי, אני צריכה שעוד אנשים יראו מה את מרגישה אליי,כמה את אוהבת,אני צריכה אישורים...אולי אני סתם אלופה בלשבור את הכלים..אולי זה הצורך ההרסני שלי להרוס כל דבר יפה...אולי את לא מספיק אוהבת אותי בשביל לצאת עם זה...אולי כבר תתקשרי ותבטלי את כל השטויות שלי...אהובתי, כעת את בדרך לירושלים חושבת עלי אולי קצת עצובה בטח לא כמוני,את לא מתקשרת, אני מעשנת בשרשרת, יש לי אבן בלב סלע, לא הצלחתי להכניס כלום לפה...אולי לפחות ארזה מהפסק זמן הזה... כל טלפון שמצלצל אני מחסירה פעימה..והקול מעברו של הקו מאכזב אותי עד כאב..אני אוהבת אותך, אני שונאת אותך, שונאת שאת בורחת כשכואב לי,מתקפלת, מתכנסת בתוך עצמך, לו רק אמרת מילה טובה יכולת להרגיע אותי ברגע ,קשוחית שלי..האטימות שלך חוסר הקבלה שלך את עצמך אותי יכולה להוציא אותי מדעתי.. ,כבר ירד הערב כמעט יממה חלפה,אני מרגישה לגמרי אבודה, עוד יום כזה ואני מתה....אם לא תזוזי קצת לקראתי זה גמור החלטתי....ב-21 בערב הטלפון צלצל...אחרי כל הטלפונים שהיו היום כבר לא נותר בי זיק של תקווה...."אפשר להחליף את הפסק זמן לטווסיט?" שאלת בהומור המתוק שלך..חיוך ענק נימרח על שפתיי,"איך הסתדרת בלעדיי כל היום?"שאלת, ולא יכולתי לומר לך עד כמה לא הסתדרתי, "אני אוהבת אותך,למה את עורמת לנו קשיים?" "כי אני צריכה יותר מקום, אני צריכה שתזוזי לקראתי, אני צריכה שתפני מקום לאהבה שלנו, שתביני שכמו שאת תציגי אותי בעיני אחרים ככה זה יראה,אם את לא תקבלי אותנו כזוג אף אחד לא יקבל אותנו...." ,עוד פעם אני נואמת,את ממש אוהבת את הניאומים שלי. קשה לי לחסוך את זה ממך...בפעם הבאה נלך על טורטית?
