אוהב ישראל
New member
פסיעות אל הלב...
פסיעותיו נשמעו היטב בסמטת הרחוב. היו אלו רחשי נעלי העור האיכותיות שלבש. נעליים, בעלות אבזם מוזהב, ועקבים עבים. פסיעותיו לא נבלעו ולא נחלשו, אדרבה, היו מתופפות בראשו בניגון קצוב וקבוע: טק.. טק.. טק.. טק.. מעולם לא התבייש בנעליו כפי שהתבייש באותו ערב. ראה את עיני האנשים ננעצות בו ומחדירות בתוכו את אשמתו. נעלי עור?? עכשיו??? ליל תשעה באב. פנסי הרחוב כובו על ידי שומר העיר הזקן. היה הולך עם מקלו עיתים נשען עליו, עיתים מרימו אל על ומכבה בעזרתו את אור הפנס המשחיר. הערב הקדים לכבותם, לשוות ארשת קדרות לרחובות היהודים. תשעה באב... פה ושם נראו אנשים יחידים, מתגנבים, בבגדים מטולאים, ``בגדי חג``, ובידהם ספר הקינות. פה ושם נראו הם אוחזים בידו של הילד, שאף הוא כמבוגר נראה, עייף, לאה, קודר... רק אותו הירש, הגביר פורק העול, היה הולך ברחוב, נעול בנעלי העור... בושתו שגברה עוררה את חמתו: וכי מה? וכי מי יגרום לי אי נחת שכזו? זעמו שעלה, הניאו ממחשבות האשמה הדוקרות, והוא שוב החל אוטם את הלב, ושוב החל הבוז כלפי אחיו לעלות. ``חי.. חי.. חי, אלפיים שנה כמעט עברו, והם עוד שם, בעבר הרחוק, החשוך. על מה הם בוכים, פתיים שכאלה? על מה? כל טוב הארץ בידם. הנה, זה אפרים, מנהל הבנק המכובד הולך בבגדים של מקבץ נדבות כאילו הפסיד את כל ממונו, ובשביל מה? בשביל בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה??? שוטה... היה רואה את בעלי העסקים המכובדים, כשהם פוסעים לצד עניי העיר, וכולם דומים וכולם שווים, כולם שרויים בצער, והיה.. צחוק ולועג. המראה רק שובב את נפשו: ממש כמו פורים, איזו תחפושת מוצלחת עטו עליהם. האם באמת הם מתאבלים, חשב בגיחוך, הרי מחר יוציאו את בשר הכבש ויאכלוהו ברעבתנות כמו בכל יום... חי...חי.. שחקנים שכמותם... הירש הרגיש עצמו בטוח יותר. חכם מהם. מכובד מהם. הוא הילך בנינוחות כטווס לבוש מחלצות וסקר בבדיחות הדעת את היהודים הללו, הגלותיים כל כך. כשהגיע לביתו פשט את בגדיו המהודרים, חלץ את נעליו, כשהוא מנקה בהיסח הדעת כתם חול בלתי מורגש. תמיד שמח על כי הצליח להגיע למעמד כה גבוה בקרב חבריו הגויים. לפחות זה, חשב, לפחות הראש היהודי הוא דבר שיש בו תוכן. מול טמטומם של הגויים היה זה מחדל אם לא הייתי מצליח להתעשר על חשבונם. לא רבים ידעו מאין בא לו עושרו זה, להירש, שאביו ידוע היה בעוניו. בן של שואב מים כי יעלה לגדולה. הכיצד? לא רבים, אמנם, ידעו, אבל השמועות פרחו להן: גנב הוא. זהירות. נוכל, רמאי,שקרן, התרחקו ממנו! כבר נטל את כספם של רבים. שמרו על כספכם. והירש. הירש ידע את תכונותיו הפליליות ושמח בהן. הוא ניצל כל פסיק של רוע הטמון בו כדי לצבור עוד ועוד רכוש לא לו, עוד נכסים, עוד כוח והשפעה. * * * שעון האורלוגין תקתק בכבדות בסלון הבית. מבלעדיו לא נשמע כל רחש, זולתי הוילון שהתנופף ברוח בלתי מצויה שרחשה בערב הצום. הירש לא שמע כיצד שער החצר נפתח, כיצד עברו בפתחו 2 שוטרים גברתניים ובלש משטרה אחד. עד שלא דפקו בחוזקה על הדלת לא שמע דבר. ערבה עליו שנתו במיטה המפוארת עטויה בכסתות ובכרים מצופי בד המשי הלבן. ``קום! פתח את הדלת! מיד!`` הקול שהיה קר כברזל וקשה כפלדה עוררו בפלצות. מה זה? היכן אני? מה... הוא קפץ ממיטתו בחופזה, עדיין רק הכותונת על גופו הרועד מצינת הלילה, וברעד קל פתח את דלת הכניסה. השוטרים לא חיכו להזמנה ומיד םרצו פנימה. אחד מהם אחד בו בחוזקה, משל היה רוצה לברוח, והשני ניגש מיד אל חדר עבודתו והחל מחטט בחפציו. ``מה קורה פה? חוצפה!! זהו סופכם! עזבוני מיד ופנו צאו מן הבית!`` הוא חש שהוא מדבר אל הקיר. הקיר רק צחק אליו ושחרר משפט אחד שהפחידו עד מוות: הירש, הפעם נפלת בידינו. לגנוב - בבקשה, אבל ממושל העיר... חחחח שוטה שכמותך. * * * גופו הוטל כשק ממורט אל רצפת חדר המעצר. החבטה שספג הממה אותו, והוא נשכב שניות ארוכות על הרצפה מסותתת האבן. עכבר שהחל לרחרח אותו גרם לו לנתר לכיוון המיטה מלאת הפרעושים... כמה דקות אחר כך, ואל החדר נזרקה ארוחה דלה, ודלי מים מעופשים. הירש ידע מה עשה. ולא ידע את נפשו... איך עלו עלי? איך הגיעו אלי? ``יהודי?``... הקול הפחידו לרגע. ``סליחה?`` ``יהודי? לא כן?`` הירש תמה על אבחנתו המדוייקת של שכנו לתא המעצר. אני נראה כיהודי? מוזר. ``ואם כן, אז מה?`` ``סתם שאלתי, שום דבר חשוב``... ``פשוט, גם אני יהודי``... השמחה היחסית שמלאה את לבו הרגיזתו: מדוע אני שמח, מה הקשר שלי אל הפושע השכן? אז הוא יהודי... כמוני..אז מה? ``מה אתה עושה פה``, הרהיב הירש עוז לשאול. ``אתה באמת רוצה לדעת``, שאל האיש והתקרב אליו. הירש שם לב פתאום להדרת פניו של היהודי. זה לא איש פשוט. ממש הדרת רב. ``כככן, אם רצונו של אדוני לספר לי``. הירש לא שם לב כיצד מבלי משים החל לדבר אל שכנו לתא בגוף שלישי. ``ובכן, היום בערב בדרכי לבית הכנסת הגדול לאמירת הקינות, תפסני שוטר אחד משוטרי העיר והחל לחרף את הדת היהודית ואת אלוקי ישראל. ליבי לא נתן לי להניח לו לצאת מכך בלא כלום...`` ``הכית בו? אתה?``, משום מה נראה הדבר מוזר להירש. ``וכי למה נדמיתי? לאגרופן? כמובן שלא... פשוט, אף אני עניתי לו והבעתי את מחשבותי בקול לגבי אותו האיש ימ``ש``... ``ובעבור זה נתפסתי... ברוך ה```. ``ומה אתה? מדוע חברת אלי לתא עלוב זה?`` ``לילה טוב`` ענה הירש כאילו לא שמע את שאלת העצור, ומיד נפנה אל מיטתו. * * * לאחר ששמענו את טענות המשטרה אין לנו אלא לפסוק עליך שנת מאסר אחת ולהחרים את כל רכושך לטובת המדינה... הירש שמע את הדברים כמו מתוך חלום. חלום בלהות. 2 השוטרים שליווהו לבית המשפט החזירוהו לתאו העלוב. לשכנו. ``אז מה? זהו? איבדת את כל רכושך, ומה תעשה עכשיו?`` ``איני יודע``, הליט הירש את ראשו בין ידיו, ``הכל... הכל הלך לבלי שוב...`` השכן שראה את מצוקת הירש, גחן אליו, הניח ידו על כתפו והחל מנחמו ומעודדו. במשך שנה שלמה... * * * כשיצא הירש מבית הסוהר לאחר תום עונשו לא היה זה הירש הגנב הידוע. היה זה בעצם ר` הירש, אדם חדש, בריה חדשה, מזוככת. השנה בה עשה עם אותו צדיק הניבה בו את פירותיה, והוא החל דרך חדשה בחייו - דרך עבודת ה`. נעלי הבד להן זכה כאסיר מן המניין נותרו ברגליו, ולפתע נזכר כי היום... בדיוק שנה אחרי - תשעה באב. דממת פסיעות הנעליים נשמעה... פסיעות שהובילוהו לבית הכנסת הקרוב. לקונן על הגלות הנוראה, על החורבן הקשה. ואל צערו על הגלות השתרבבה לה שמחת מה: ``אולי הפסדתי את כל רכושי עלי אדמות, אך את פעימות ליבי הרווחתי``... * * *
פסיעותיו נשמעו היטב בסמטת הרחוב. היו אלו רחשי נעלי העור האיכותיות שלבש. נעליים, בעלות אבזם מוזהב, ועקבים עבים. פסיעותיו לא נבלעו ולא נחלשו, אדרבה, היו מתופפות בראשו בניגון קצוב וקבוע: טק.. טק.. טק.. טק.. מעולם לא התבייש בנעליו כפי שהתבייש באותו ערב. ראה את עיני האנשים ננעצות בו ומחדירות בתוכו את אשמתו. נעלי עור?? עכשיו??? ליל תשעה באב. פנסי הרחוב כובו על ידי שומר העיר הזקן. היה הולך עם מקלו עיתים נשען עליו, עיתים מרימו אל על ומכבה בעזרתו את אור הפנס המשחיר. הערב הקדים לכבותם, לשוות ארשת קדרות לרחובות היהודים. תשעה באב... פה ושם נראו אנשים יחידים, מתגנבים, בבגדים מטולאים, ``בגדי חג``, ובידהם ספר הקינות. פה ושם נראו הם אוחזים בידו של הילד, שאף הוא כמבוגר נראה, עייף, לאה, קודר... רק אותו הירש, הגביר פורק העול, היה הולך ברחוב, נעול בנעלי העור... בושתו שגברה עוררה את חמתו: וכי מה? וכי מי יגרום לי אי נחת שכזו? זעמו שעלה, הניאו ממחשבות האשמה הדוקרות, והוא שוב החל אוטם את הלב, ושוב החל הבוז כלפי אחיו לעלות. ``חי.. חי.. חי, אלפיים שנה כמעט עברו, והם עוד שם, בעבר הרחוק, החשוך. על מה הם בוכים, פתיים שכאלה? על מה? כל טוב הארץ בידם. הנה, זה אפרים, מנהל הבנק המכובד הולך בבגדים של מקבץ נדבות כאילו הפסיד את כל ממונו, ובשביל מה? בשביל בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה??? שוטה... היה רואה את בעלי העסקים המכובדים, כשהם פוסעים לצד עניי העיר, וכולם דומים וכולם שווים, כולם שרויים בצער, והיה.. צחוק ולועג. המראה רק שובב את נפשו: ממש כמו פורים, איזו תחפושת מוצלחת עטו עליהם. האם באמת הם מתאבלים, חשב בגיחוך, הרי מחר יוציאו את בשר הכבש ויאכלוהו ברעבתנות כמו בכל יום... חי...חי.. שחקנים שכמותם... הירש הרגיש עצמו בטוח יותר. חכם מהם. מכובד מהם. הוא הילך בנינוחות כטווס לבוש מחלצות וסקר בבדיחות הדעת את היהודים הללו, הגלותיים כל כך. כשהגיע לביתו פשט את בגדיו המהודרים, חלץ את נעליו, כשהוא מנקה בהיסח הדעת כתם חול בלתי מורגש. תמיד שמח על כי הצליח להגיע למעמד כה גבוה בקרב חבריו הגויים. לפחות זה, חשב, לפחות הראש היהודי הוא דבר שיש בו תוכן. מול טמטומם של הגויים היה זה מחדל אם לא הייתי מצליח להתעשר על חשבונם. לא רבים ידעו מאין בא לו עושרו זה, להירש, שאביו ידוע היה בעוניו. בן של שואב מים כי יעלה לגדולה. הכיצד? לא רבים, אמנם, ידעו, אבל השמועות פרחו להן: גנב הוא. זהירות. נוכל, רמאי,שקרן, התרחקו ממנו! כבר נטל את כספם של רבים. שמרו על כספכם. והירש. הירש ידע את תכונותיו הפליליות ושמח בהן. הוא ניצל כל פסיק של רוע הטמון בו כדי לצבור עוד ועוד רכוש לא לו, עוד נכסים, עוד כוח והשפעה. * * * שעון האורלוגין תקתק בכבדות בסלון הבית. מבלעדיו לא נשמע כל רחש, זולתי הוילון שהתנופף ברוח בלתי מצויה שרחשה בערב הצום. הירש לא שמע כיצד שער החצר נפתח, כיצד עברו בפתחו 2 שוטרים גברתניים ובלש משטרה אחד. עד שלא דפקו בחוזקה על הדלת לא שמע דבר. ערבה עליו שנתו במיטה המפוארת עטויה בכסתות ובכרים מצופי בד המשי הלבן. ``קום! פתח את הדלת! מיד!`` הקול שהיה קר כברזל וקשה כפלדה עוררו בפלצות. מה זה? היכן אני? מה... הוא קפץ ממיטתו בחופזה, עדיין רק הכותונת על גופו הרועד מצינת הלילה, וברעד קל פתח את דלת הכניסה. השוטרים לא חיכו להזמנה ומיד םרצו פנימה. אחד מהם אחד בו בחוזקה, משל היה רוצה לברוח, והשני ניגש מיד אל חדר עבודתו והחל מחטט בחפציו. ``מה קורה פה? חוצפה!! זהו סופכם! עזבוני מיד ופנו צאו מן הבית!`` הוא חש שהוא מדבר אל הקיר. הקיר רק צחק אליו ושחרר משפט אחד שהפחידו עד מוות: הירש, הפעם נפלת בידינו. לגנוב - בבקשה, אבל ממושל העיר... חחחח שוטה שכמותך. * * * גופו הוטל כשק ממורט אל רצפת חדר המעצר. החבטה שספג הממה אותו, והוא נשכב שניות ארוכות על הרצפה מסותתת האבן. עכבר שהחל לרחרח אותו גרם לו לנתר לכיוון המיטה מלאת הפרעושים... כמה דקות אחר כך, ואל החדר נזרקה ארוחה דלה, ודלי מים מעופשים. הירש ידע מה עשה. ולא ידע את נפשו... איך עלו עלי? איך הגיעו אלי? ``יהודי?``... הקול הפחידו לרגע. ``סליחה?`` ``יהודי? לא כן?`` הירש תמה על אבחנתו המדוייקת של שכנו לתא המעצר. אני נראה כיהודי? מוזר. ``ואם כן, אז מה?`` ``סתם שאלתי, שום דבר חשוב``... ``פשוט, גם אני יהודי``... השמחה היחסית שמלאה את לבו הרגיזתו: מדוע אני שמח, מה הקשר שלי אל הפושע השכן? אז הוא יהודי... כמוני..אז מה? ``מה אתה עושה פה``, הרהיב הירש עוז לשאול. ``אתה באמת רוצה לדעת``, שאל האיש והתקרב אליו. הירש שם לב פתאום להדרת פניו של היהודי. זה לא איש פשוט. ממש הדרת רב. ``כככן, אם רצונו של אדוני לספר לי``. הירש לא שם לב כיצד מבלי משים החל לדבר אל שכנו לתא בגוף שלישי. ``ובכן, היום בערב בדרכי לבית הכנסת הגדול לאמירת הקינות, תפסני שוטר אחד משוטרי העיר והחל לחרף את הדת היהודית ואת אלוקי ישראל. ליבי לא נתן לי להניח לו לצאת מכך בלא כלום...`` ``הכית בו? אתה?``, משום מה נראה הדבר מוזר להירש. ``וכי למה נדמיתי? לאגרופן? כמובן שלא... פשוט, אף אני עניתי לו והבעתי את מחשבותי בקול לגבי אותו האיש ימ``ש``... ``ובעבור זה נתפסתי... ברוך ה```. ``ומה אתה? מדוע חברת אלי לתא עלוב זה?`` ``לילה טוב`` ענה הירש כאילו לא שמע את שאלת העצור, ומיד נפנה אל מיטתו. * * * לאחר ששמענו את טענות המשטרה אין לנו אלא לפסוק עליך שנת מאסר אחת ולהחרים את כל רכושך לטובת המדינה... הירש שמע את הדברים כמו מתוך חלום. חלום בלהות. 2 השוטרים שליווהו לבית המשפט החזירוהו לתאו העלוב. לשכנו. ``אז מה? זהו? איבדת את כל רכושך, ומה תעשה עכשיו?`` ``איני יודע``, הליט הירש את ראשו בין ידיו, ``הכל... הכל הלך לבלי שוב...`` השכן שראה את מצוקת הירש, גחן אליו, הניח ידו על כתפו והחל מנחמו ומעודדו. במשך שנה שלמה... * * * כשיצא הירש מבית הסוהר לאחר תום עונשו לא היה זה הירש הגנב הידוע. היה זה בעצם ר` הירש, אדם חדש, בריה חדשה, מזוככת. השנה בה עשה עם אותו צדיק הניבה בו את פירותיה, והוא החל דרך חדשה בחייו - דרך עבודת ה`. נעלי הבד להן זכה כאסיר מן המניין נותרו ברגליו, ולפתע נזכר כי היום... בדיוק שנה אחרי - תשעה באב. דממת פסיעות הנעליים נשמעה... פסיעות שהובילוהו לבית הכנסת הקרוב. לקונן על הגלות הנוראה, על החורבן הקשה. ואל צערו על הגלות השתרבבה לה שמחת מה: ``אולי הפסדתי את כל רכושי עלי אדמות, אך את פעימות ליבי הרווחתי``... * * *
