פסיכולוגיה ב-Play-calling
בהשראת המשחק האחרון בגמר ה-NBA, והישרא-בול המתקרב והולך, החלטתי להתייחס לנושא שלא זוכה לההכרה הראויה, למרות שהוא מכריע משחקים שוב ושוב - המומנטום. זה יצא קצת ארוך, אבל פסקה אחת על NBA והשאר פוטבול. מבטיח. מי שעוקב יודע שסדרת הגמר של ה- NBA נגמרה אתמול בניצחון של מיאמי על דאלאס, ושדאלאס קרעה את מיאמי כל העונה ובשני המשחקים הראשונים של הסדרה. אז איך מיאמי ניצחו קבוצה חזקה יותר? קצת מזל - במשחק השלישי דאלאס היו שאננים והוא ברח להם, ובסופו מיאמי מצאו דרך להתמודד עם דאלאס, וניצחו את המשחק הרביעי בקלות. בחמישי אייברי (המאמן של דאלאס) עשה את ה-adjustments הנכונים, אבל דאלאס הפסידו בנקודה ביום קליעות רע ומשחק שנוי במחלוקת. לכאורה המשחק השישי היה אמור להיות של דאלאס - הקבוצה היותר חזקה לאורך העונה, בקריזה על שני משחקים שברחו להם בין האצבעות, ומשחקים מול קהל ביתי. המשחק היה אמור להיות סגור. ובאמת כשבתחיל המשחק דאלאס טחנו את מיאמי בלי סוף. מהירים יותר, אגרסיביים יותר, ומשחקים בזעם. ופה מתחילה הנקודה שלי- פאט ריילי (המאמן של מיאמי) האט את המשחק, ונתן לזעם של דאלאס להפוך לתסכול, ומהר מאוד הם התחילו להפסיד. אני מביא את הסיפור הזה משום שהוא דוגמא קלאסית לאסטרטגיית משחק שמתייחסת למומנטום ולא לניקוד. הרבה פעמים בפוטבול מאמן שמפסיד ממשיך לבחור במהלך ה"הגיוני" - המהלך שיעבוד בסבירות הכי גבוהה - במקום לבחור במהלך שישנה את המומנטום. כתוצאה מכך, גם אם המהלך שנבחר משיג התקדמות, התחושה לא משתנה - הקבוצה שמפסידה ממשיכה להרגיש יאוש וחוסר תוחלת, והקבוצה שמנצחת ממשיכה לשחק בביטחון שלווה ונחישות. ככה לא מנצחים משחק. לדוגמא הסיהוקס בסופרבול האחרון, שהחליטו לעצור דרייב באמצע המגרש בגלל 4th&1, ובזאת איבדו את המומנטום שעד אותו רגע היה לטובתם. בדרייב העוקב של הסטילרס ביג-בן עשה את ה-TD השנוי במחלוקת שלו, וקבוצה שלא תפקדה התקפית כל המשחק התחילה לזוז. דוגמא שניה מאותו המשחק - אחרי שווילי פרקר רץ 70+ יארד ל-TD בתחילת הרבע השלישי, 14-3 לסטילרס, בדרייב הבא מצאו את עצמם הסיהוקס מול 4th&5 ב-+30 של הסטילרס, הרבה אפשרויות ממרחק כזה, אבל הם החליטו לנסות FG מ-50 יארד. לכאורה הבחירה ההגיונית, כי יש עוד מחצית שלמה לשחק. אבל בדיוק קיבלתם בראש את ה-מהלך (בהא הידיעה) של ה-משחק (כנ"ל), ואתם בפיגור 14-3. גם אם המהלך היה מצליח המצב היה 14-6, כשהסיהוקס עדיין היו מרגישים מובסים (כי איזו גאווה אפשר לשאוב מבעיטה מ-50 יארד?) והסטילרס עדיין עם המומנטום. הבעיטה החטיאה. חשוב לבחור במהלכים שיעבדו בסבירות גבוהה, אבל חשוב לא פחות שהמאמן יהיה מודע למשחק הפסיכולוגי שמתנהל בין הקבוצות, וינהל את המשחק בהתאם. הצורה הכי פשוטה היא כמובן - להיות יותר טוב. אבל בהנחה והכוחות שקולים (או לרעתך) הכי חשוב לא ללכת ראש בראש מולם, אלא לשחק סביבם, גם אם ההתקדמות הפוטנציאלית תהיה זהה או פחותה, זה בסדר, כל עוד היא מספיקה ועיקבית, משום שכך נבנית תחושת תסכול אצל היריב, ששוב ושוב נשללת ממנו התחושה שעצר מהלך. וכידוע - תיסכול מוביל לטעויות, טעויות מובילות ל-TD. כמו שאמר פורטר על הקולטס אחרי ההפסד בעונה הרגילה - "אנחנו קבוצת פוטבול יותר טובה מהם, אבל הם לא משחקים פוטבול! הם מתחמקים! אם הם היו משחקים פוטבול היינו מנצחים אותם!". התיסכול, התיסכול... בהגנה העיקרון הפוך - אם אתה משחק נגד יריב שקול או עדיף - להמר להמר להמר. INTERCEPTION, fumble recovered, a play stopped in the backfield,אפילו סתם לחץ על ה-QB שמוביל לזריקה גרועה, כ"א מאלה מספיק בשביל לשנות את ההרגשה של השחקנים, ואת הכיוון של המשחק. ככל שההבדל ביכולת גדול יותר - כך צריך לגדול המינון של ההימורים בבחירת המהלך. הפטריוטס ניצחו את הקולטס במשך שנים ע"י הימור שפייטון ישנה את המהלך למסירה כשיראה הרבה אנשים על הליין, ואז השאירו איש אחד לליין כשהשאר נפלו לאיזורית. אטלנטה נשלטה ע"י האיגלס בגמר בעונת ה-SB שלהם כשהאיגלס הימרו שב-goalline יהיו מהלכי מסירה אבל ויק ינסה לרוץ במקום למסור, ושיחקו עם הרבה ב-contain ומעט באיזורית, ע"מ שירוץ, במקום הגנת ריצה סטנדרטית ל-GOAL LINE. ניתן לראות איך הגנה משתלטת על התקפה עדיפה ע"י הימורים מאוד ספציפיים, והרבה. אם ההתקפה הייתה בוחרת כל מהלך אחר האיגלס היו סופגים TDs, ואדגרין ג'יימס, ביקורת או לא, יכול בקלות לעבור מגן אחד ולהישאר עם עוד 4 חוסמים שיובילו אותו, מה שהיה נגמר רע מאוד לניו אינגלנד. אבל ההימורים הצליחו, ההתקפות נהיו מתוסכלות, והמשחק שלהן הפסיק להיות מדויק. כתוצאה ההגנות הצליחו יותר בלעצור אותן, והמשחקים נסגרו בנצחונות מכריעים. הייתי יכול להוסיף דוגמאות, להראות כיצד מאמנים שמנצחים מקבלים בעיקביות יותר החלטות שמשפיעות על מומנטום מאשר מאמנים שלא, ולהפוך את הרעיון שלי מתיאוריה לטיעון מוחץ, אבל נמאס לי לכתוב.
בהשראת המשחק האחרון בגמר ה-NBA, והישרא-בול המתקרב והולך, החלטתי להתייחס לנושא שלא זוכה לההכרה הראויה, למרות שהוא מכריע משחקים שוב ושוב - המומנטום. זה יצא קצת ארוך, אבל פסקה אחת על NBA והשאר פוטבול. מבטיח. מי שעוקב יודע שסדרת הגמר של ה- NBA נגמרה אתמול בניצחון של מיאמי על דאלאס, ושדאלאס קרעה את מיאמי כל העונה ובשני המשחקים הראשונים של הסדרה. אז איך מיאמי ניצחו קבוצה חזקה יותר? קצת מזל - במשחק השלישי דאלאס היו שאננים והוא ברח להם, ובסופו מיאמי מצאו דרך להתמודד עם דאלאס, וניצחו את המשחק הרביעי בקלות. בחמישי אייברי (המאמן של דאלאס) עשה את ה-adjustments הנכונים, אבל דאלאס הפסידו בנקודה ביום קליעות רע ומשחק שנוי במחלוקת. לכאורה המשחק השישי היה אמור להיות של דאלאס - הקבוצה היותר חזקה לאורך העונה, בקריזה על שני משחקים שברחו להם בין האצבעות, ומשחקים מול קהל ביתי. המשחק היה אמור להיות סגור. ובאמת כשבתחיל המשחק דאלאס טחנו את מיאמי בלי סוף. מהירים יותר, אגרסיביים יותר, ומשחקים בזעם. ופה מתחילה הנקודה שלי- פאט ריילי (המאמן של מיאמי) האט את המשחק, ונתן לזעם של דאלאס להפוך לתסכול, ומהר מאוד הם התחילו להפסיד. אני מביא את הסיפור הזה משום שהוא דוגמא קלאסית לאסטרטגיית משחק שמתייחסת למומנטום ולא לניקוד. הרבה פעמים בפוטבול מאמן שמפסיד ממשיך לבחור במהלך ה"הגיוני" - המהלך שיעבוד בסבירות הכי גבוהה - במקום לבחור במהלך שישנה את המומנטום. כתוצאה מכך, גם אם המהלך שנבחר משיג התקדמות, התחושה לא משתנה - הקבוצה שמפסידה ממשיכה להרגיש יאוש וחוסר תוחלת, והקבוצה שמנצחת ממשיכה לשחק בביטחון שלווה ונחישות. ככה לא מנצחים משחק. לדוגמא הסיהוקס בסופרבול האחרון, שהחליטו לעצור דרייב באמצע המגרש בגלל 4th&1, ובזאת איבדו את המומנטום שעד אותו רגע היה לטובתם. בדרייב העוקב של הסטילרס ביג-בן עשה את ה-TD השנוי במחלוקת שלו, וקבוצה שלא תפקדה התקפית כל המשחק התחילה לזוז. דוגמא שניה מאותו המשחק - אחרי שווילי פרקר רץ 70+ יארד ל-TD בתחילת הרבע השלישי, 14-3 לסטילרס, בדרייב הבא מצאו את עצמם הסיהוקס מול 4th&5 ב-+30 של הסטילרס, הרבה אפשרויות ממרחק כזה, אבל הם החליטו לנסות FG מ-50 יארד. לכאורה הבחירה ההגיונית, כי יש עוד מחצית שלמה לשחק. אבל בדיוק קיבלתם בראש את ה-מהלך (בהא הידיעה) של ה-משחק (כנ"ל), ואתם בפיגור 14-3. גם אם המהלך היה מצליח המצב היה 14-6, כשהסיהוקס עדיין היו מרגישים מובסים (כי איזו גאווה אפשר לשאוב מבעיטה מ-50 יארד?) והסטילרס עדיין עם המומנטום. הבעיטה החטיאה. חשוב לבחור במהלכים שיעבדו בסבירות גבוהה, אבל חשוב לא פחות שהמאמן יהיה מודע למשחק הפסיכולוגי שמתנהל בין הקבוצות, וינהל את המשחק בהתאם. הצורה הכי פשוטה היא כמובן - להיות יותר טוב. אבל בהנחה והכוחות שקולים (או לרעתך) הכי חשוב לא ללכת ראש בראש מולם, אלא לשחק סביבם, גם אם ההתקדמות הפוטנציאלית תהיה זהה או פחותה, זה בסדר, כל עוד היא מספיקה ועיקבית, משום שכך נבנית תחושת תסכול אצל היריב, ששוב ושוב נשללת ממנו התחושה שעצר מהלך. וכידוע - תיסכול מוביל לטעויות, טעויות מובילות ל-TD. כמו שאמר פורטר על הקולטס אחרי ההפסד בעונה הרגילה - "אנחנו קבוצת פוטבול יותר טובה מהם, אבל הם לא משחקים פוטבול! הם מתחמקים! אם הם היו משחקים פוטבול היינו מנצחים אותם!". התיסכול, התיסכול... בהגנה העיקרון הפוך - אם אתה משחק נגד יריב שקול או עדיף - להמר להמר להמר. INTERCEPTION, fumble recovered, a play stopped in the backfield,אפילו סתם לחץ על ה-QB שמוביל לזריקה גרועה, כ"א מאלה מספיק בשביל לשנות את ההרגשה של השחקנים, ואת הכיוון של המשחק. ככל שההבדל ביכולת גדול יותר - כך צריך לגדול המינון של ההימורים בבחירת המהלך. הפטריוטס ניצחו את הקולטס במשך שנים ע"י הימור שפייטון ישנה את המהלך למסירה כשיראה הרבה אנשים על הליין, ואז השאירו איש אחד לליין כשהשאר נפלו לאיזורית. אטלנטה נשלטה ע"י האיגלס בגמר בעונת ה-SB שלהם כשהאיגלס הימרו שב-goalline יהיו מהלכי מסירה אבל ויק ינסה לרוץ במקום למסור, ושיחקו עם הרבה ב-contain ומעט באיזורית, ע"מ שירוץ, במקום הגנת ריצה סטנדרטית ל-GOAL LINE. ניתן לראות איך הגנה משתלטת על התקפה עדיפה ע"י הימורים מאוד ספציפיים, והרבה. אם ההתקפה הייתה בוחרת כל מהלך אחר האיגלס היו סופגים TDs, ואדגרין ג'יימס, ביקורת או לא, יכול בקלות לעבור מגן אחד ולהישאר עם עוד 4 חוסמים שיובילו אותו, מה שהיה נגמר רע מאוד לניו אינגלנד. אבל ההימורים הצליחו, ההתקפות נהיו מתוסכלות, והמשחק שלהן הפסיק להיות מדויק. כתוצאה ההגנות הצליחו יותר בלעצור אותן, והמשחקים נסגרו בנצחונות מכריעים. הייתי יכול להוסיף דוגמאות, להראות כיצד מאמנים שמנצחים מקבלים בעיקביות יותר החלטות שמשפיעות על מומנטום מאשר מאמנים שלא, ולהפוך את הרעיון שלי מתיאוריה לטיעון מוחץ, אבל נמאס לי לכתוב.
