פסיכולוגיה ב-play-calling , חלק II
קודם כל תודה על התגובות, וכל הכבוד שמצאתם את הסבלנות לקרוא. אני מקווה שתמצאו את ההמשך מעניין כמו הראשון. בחלק הראשון דיברתי על אסטרטגיות משחק פסיכולוגיות בהגנה ובהתקפה ככלי לשינוי היתרון המנטלי במשחק, שמשום מה נתפש (ובמידה מסוימת של צדק) כשייך לקבוצה המובילה. למה ההסתייגות? ההנחה שגויה. אמנם לרוב קבוצה עם מומנטום תגיע ליתרון, אבל המומנטום הוא דבר חמקמק, ותפישה שגויה זו יוצרת שאננות בקבוצה המובילה, שאננות שבמקרים מסוימים, עלולה להוביל לאסון. תרשו לי להחזיר אתכם לסופרבול 2001 - ה-RAMS נגד NE. ה-RAMS, אחרי עונה מדהימה שבה הביסו את NE בהפרש של +50 (לא ניקוד, הפרש!!) במשחק, מוצאים את עצמם מובילים 3-0 במחצית של ה-SB. המאמן, משוכנע (כמו שאר הקבוצה) של-NE אין סיכוי, משבח אותם (טעות על גבי טעות) על כמה טוב הולך המשחק, ומחזק את השאננות, מבלי להבין שהקבוצה השניה מחזיקה במומנטום. הם התעוררו 5 דקות לסיום לגלות שהם בפיגור 14-3. התכוונתי להשאיר את ההתייחסות לאסטרטגיות ברמת הקבוצה בחלק הקודם, ולגעת בנושאים מתקדמים יותר של setup ותזמון, אבל אם כבר הזכרנו את המשחק הנ"ל, מן הראוי להתייחס לאיך הצליחה קבוצה חלשה בהרבה להשיג מומנטום ולעצור יריב חזק בצורה בלתי נתפשת, היות ופה נמצאת אסטרטגיה יוצאת דופן של ביל בליצ'ק, שעושה כאן שימוש מרתק ונדיר בהבנת היריב - בשבועות שלקראת המשחק היה ברור לעולם הספורט שהראמס מחזיקים ביתרון עצום, ושאין מקום להשוואה בין הקבוצות. גם הראמס עצמם לא היו זרים לרגשות האלו, והיו משוכנעים שהם עומדים להביס את NE בהליכה, באותה קלות שעשו זאת במשחק הקודם. וכאן ביל, שהבין את הלך הרוח שבו נמצא היריב, קיבל החלטה. הוא הלך לקבוצה והבהיר להם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמה שהוא מצפה לראות מהם יותר מדיוק זה כוח. המון כוח. ואכן, NE נכנסה למשחק בעוצמה. כל תיקול הוציא אנחות השתאות, flying tackle after flying tackle, והראמס, שהגיעו מוכנים מנטלית למשחק קל ולפתע נדרשו למאמץ, בחרו, באופן לא מפתיע, שלא להתאמץ. אמנם NE לא הצליחה לתרגם את היתרון במומנטום לנקודות במחצית הראשונה, אבל היא הצליחה במה שאף יריב לא הצליח עונה שלמה - ההתקפה האימתנית של הראמס, שמעולם לא עשתה פחות מ-TD בדרייב הראשון, שותקה לחלוטין במשך מחצית שלמה. וזה לא קרה בגלל מגינים נפלאים, או תבניות מבריקות, אלא בזכות הבנה יוצאת דופן של המימד הפסיכולוגי. ההתקפה פשוט לא רצתה לשחק יותר. וכשהקבוצה השניה לא משחקת, ההובלה היא רק עניין של זמן. זה כמובן מקרה מאוד יוצא דופן, בגלל אוסף הנסיבות המיוחדות שהוביל ליצירתו, אבל הבאתי אותו ע"מ להראות שלמרות שקיימות טכניקות בסיסיות ליצירת מומנט, אין גבול לאפשרויות - ככל שההבנה של המשחק הפסיכולוגי משתפרת, תגלו שיותר ויותר אפשרויות יציגו את עצמן בפניכם. אז ראיתם את חשיבות העליונות הפסיכולוגית, וכיוונים בסיסיים ליצירתה, אבל בואו נניח לרגע שמדובר במשחק רגיל: ההגנה שלכם יעילה מספיק בשביל לעצור את היריב, ולכן חבל לכם להסתכן בהימורים, אבל ההתקפה שלכם לא מצליחה ליצור איזושהי התקדמות רצינית, לא בפן הפסיכולוגי ולא בפן המעשי. נשאלת השאלה - מה עכשיו? היות וזו בעיה קלאסית של איך ליצור התקדמות בפועל, מעבר למימד הפסיכולוגי, סביר להניח שרבים מכם ירגישו שהעקרונות שעליהם אני עומד לדבר, או חלקם לפחות, מוכרים. אם אכן זה המצב, נסו לשים לב לתזמון, ונסו להבין כיצד לוקחים רעיון בסיסי טוב והופכים אותו למשחק מנצח. נחזור לדוגמה - המשחק שקול. היות ונכשלנו בניסיון ליצור יתרון על הקבוצה השניה כמכלול, הגישה צריכה להשתנות - מעכשיו ננסה ליצור יתרון על שחקן יחיד. ההיגיון מאחורי הגישה החדשה הוא שברגע שהחשיבה של שחקן ברורה לנו, אנחנו יודעים איך לנצל אותו בשביל מהלך גדול, וכך להשיג את המומנטום על הכלל מתוך היחיד. בשאיפה זה גם יכריע את המשחק. אז איך עושים את זה? למי שעוקב, דיברנו לאחרונה בפורום על ריי לואיס, וכיצד קבוצות תיסכלו אותו העונה לנקודה שבה הוא הפסיק להיות אפקטיבי, ולכן נהיה חולשה בהגנה. אבל היות והטכניקה ההיא הייתה מוכוונת אליו ספציפית, רציתי להביא דוגמה יותר כללית. ולכן פניתי אל מי אם לא - פייטון מנינג. אחת מהסיבות לגדולתו של פייטון היא זו בדיוק - היכולת שלו להוביל מגן מסוים לאורך המשחק לתוך צורת התנהגות ספציפית, ואז לנצלה, כפי שניתן לראות ממשחק שניהל מול קרוליינה לפני כ-3 שנים. העיקרון היה פשוט - מרוין היה הנשק העיקרי של פייטון, והסכנה העיקרית בו הייתה המסירה העמוקה ל-TD. הבעיה של הקולטס הייתה זהה לזו שאנו מנסים לפתור - ה-CB שמר כמו שצריך, ניטרל למעשה את האיום, וההתקפה לא הצליחה להשיג שום יתרון משמעותי. פייטון החליט שבשביל לנצח הם צריכים את מרוין, ופה למעשה התחיל להיות מעניין - מאותו הרגע כל route ישר של מרוין הסתיים ב-hook, כשפייטון מקפיד שכל hook יזכה במסירה, גם כשהיו לו אופציות עדיפות. כמו שבטח ניחשתם, מהר מאוד התסכול התחיל לכרסם ב-CB, והוא הגיע למסקנה שהוא הולך לחתוך לפני מרוין ע"מ לעצור את המסירות. כשזה קרה, פייטון הלך לשחקן אחר, וה-CB הבין שזו הדרך לנטרל את מרוין, ואימץ את הפיתרון. עכשיו ה-CB הפך למעשה לחור בהגנה, משום שכל פעם שמרוין מאט, הוא עוזב אותו ורץ לחתוך מסירה, ולמעשה משחרר את מרוין לחלוטין. כל מה שנשאר לפייטון הוא לחכות למהלך שבו הסייפטי עוזר במקום אחר, ה-CB משחרר את מרוין.... TD קולטס. בדיוק לפי התבנית - הקולטס ניצלו מהלכים קודמים ע"מ ליצור יתרון פסיכולוגי על יחיד, במקום לנסות לנצח את כל ההגנה, ואז ניצלו אותו אח"כ ליתרון בנקודות ובמומנט על הקבוצה כולה. כמו שבודאי שמתם לב, העיקרון הבסיסי של אילוף שחקן פשוט מאוד, גם להגייה וגם ליישום, ולכן אני לא אוסיף בדוגמאות. הדבר היחיד שעוד נשאר לדבר עליו, ובזאת תסתיים סוף סוף משנתי בנושא, הוא תזמון. במקרה הקודם של משחק תקוע, ראינו שליצור יתרון על יחיד זה סיפור פשוט מאוד, שניצולו פותח את המשחק לטובתכם; כמו כן, ברור שתרצו לעשות זאת בהקדם האפשרי, ולנצל את המומנטום בשביל להגדיל את הפער. עד כאן, פשוט ואינטואיטיבי. הדילמה מתחילה כשאתם מובילים, יש לכם מומנטום, וגם בדיוק יצרתם יתרון על יחיד. מה עכשיו? ופה מתחיל ההבדל בין מאמנים טובים למאמנים גדולים באמת (כשמאמנים לא טובים לא מצליחים לייצר יתרון (-
רוב המאמנים בוחרים לנצל את היתרון, בניסיון להגדיל את הפער ולקבור את הקבוצה השניה. זו תשוקה טבעית לחלוטין ומוטעית כמעט באותה מידה. המיעוט בוחר לא לעשות כלום ולשחק כרגיל, ובעצם שומר לעצמו את קיומו של החור לניצול עתידי לשעת הצורך, במקרה שהקבוצה תזדקק לזריקת אנרגיה בהמשך המשחק, או סתם לכמה נקודות נוספות ברגעי הסיום. אל תחשפו את הקלפים שלכם לפני שאתם חייבים. יש שוב דוגמה מצוינת על פייטון ממשחק אחר, אבל נראה לי שהעיקרון ברור, ואני מתעצל... לסיכום, בוודאי שמתם לב שישנם שמות שחוזרים ומופיעים בדוגמאות לאורך המאמר, אלו הם האנשים שלדעתי עושים את השימוש המושכל ביותר בעקרונות שהבאתי כאן, ולא הופתעתי לגלות שהאיגלס, הפטריוטס, הקולטס והסטילרס הן הקבוצות היחידות בליגה (*מלבד GB) שזכו ל +10 נצחונות ב-4 מ-5 העונות האחרונות. אף קבוצה לא ניצחה יותר מהן, מה שמוביל למסקנה הברורה, שאם אתם רוצים לשלוט בפוטבול, אתם חייבים לשלוט בפן הפסיכולוגי של המשחק. * לאלו שסקרנים לנוכחותה של GB ברשימה והיעדרותה מהמאמר - אני מאמין שנכונותו של פארב לקחת סיכונים ולזרוק עמוק מול כל coverage מעמידה את הקבוצה תמידית בעמדה טובה לצבירת מומנטום. בעוד ששאר הקבוצות ברשימה צוברות אותו ע"י החלטות חכמות ומגוונות לגופו של כל מצב, כפי שהראיתי.
קודם כל תודה על התגובות, וכל הכבוד שמצאתם את הסבלנות לקרוא. אני מקווה שתמצאו את ההמשך מעניין כמו הראשון. בחלק הראשון דיברתי על אסטרטגיות משחק פסיכולוגיות בהגנה ובהתקפה ככלי לשינוי היתרון המנטלי במשחק, שמשום מה נתפש (ובמידה מסוימת של צדק) כשייך לקבוצה המובילה. למה ההסתייגות? ההנחה שגויה. אמנם לרוב קבוצה עם מומנטום תגיע ליתרון, אבל המומנטום הוא דבר חמקמק, ותפישה שגויה זו יוצרת שאננות בקבוצה המובילה, שאננות שבמקרים מסוימים, עלולה להוביל לאסון. תרשו לי להחזיר אתכם לסופרבול 2001 - ה-RAMS נגד NE. ה-RAMS, אחרי עונה מדהימה שבה הביסו את NE בהפרש של +50 (לא ניקוד, הפרש!!) במשחק, מוצאים את עצמם מובילים 3-0 במחצית של ה-SB. המאמן, משוכנע (כמו שאר הקבוצה) של-NE אין סיכוי, משבח אותם (טעות על גבי טעות) על כמה טוב הולך המשחק, ומחזק את השאננות, מבלי להבין שהקבוצה השניה מחזיקה במומנטום. הם התעוררו 5 דקות לסיום לגלות שהם בפיגור 14-3. התכוונתי להשאיר את ההתייחסות לאסטרטגיות ברמת הקבוצה בחלק הקודם, ולגעת בנושאים מתקדמים יותר של setup ותזמון, אבל אם כבר הזכרנו את המשחק הנ"ל, מן הראוי להתייחס לאיך הצליחה קבוצה חלשה בהרבה להשיג מומנטום ולעצור יריב חזק בצורה בלתי נתפשת, היות ופה נמצאת אסטרטגיה יוצאת דופן של ביל בליצ'ק, שעושה כאן שימוש מרתק ונדיר בהבנת היריב - בשבועות שלקראת המשחק היה ברור לעולם הספורט שהראמס מחזיקים ביתרון עצום, ושאין מקום להשוואה בין הקבוצות. גם הראמס עצמם לא היו זרים לרגשות האלו, והיו משוכנעים שהם עומדים להביס את NE בהליכה, באותה קלות שעשו זאת במשחק הקודם. וכאן ביל, שהבין את הלך הרוח שבו נמצא היריב, קיבל החלטה. הוא הלך לקבוצה והבהיר להם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמה שהוא מצפה לראות מהם יותר מדיוק זה כוח. המון כוח. ואכן, NE נכנסה למשחק בעוצמה. כל תיקול הוציא אנחות השתאות, flying tackle after flying tackle, והראמס, שהגיעו מוכנים מנטלית למשחק קל ולפתע נדרשו למאמץ, בחרו, באופן לא מפתיע, שלא להתאמץ. אמנם NE לא הצליחה לתרגם את היתרון במומנטום לנקודות במחצית הראשונה, אבל היא הצליחה במה שאף יריב לא הצליח עונה שלמה - ההתקפה האימתנית של הראמס, שמעולם לא עשתה פחות מ-TD בדרייב הראשון, שותקה לחלוטין במשך מחצית שלמה. וזה לא קרה בגלל מגינים נפלאים, או תבניות מבריקות, אלא בזכות הבנה יוצאת דופן של המימד הפסיכולוגי. ההתקפה פשוט לא רצתה לשחק יותר. וכשהקבוצה השניה לא משחקת, ההובלה היא רק עניין של זמן. זה כמובן מקרה מאוד יוצא דופן, בגלל אוסף הנסיבות המיוחדות שהוביל ליצירתו, אבל הבאתי אותו ע"מ להראות שלמרות שקיימות טכניקות בסיסיות ליצירת מומנט, אין גבול לאפשרויות - ככל שההבנה של המשחק הפסיכולוגי משתפרת, תגלו שיותר ויותר אפשרויות יציגו את עצמן בפניכם. אז ראיתם את חשיבות העליונות הפסיכולוגית, וכיוונים בסיסיים ליצירתה, אבל בואו נניח לרגע שמדובר במשחק רגיל: ההגנה שלכם יעילה מספיק בשביל לעצור את היריב, ולכן חבל לכם להסתכן בהימורים, אבל ההתקפה שלכם לא מצליחה ליצור איזושהי התקדמות רצינית, לא בפן הפסיכולוגי ולא בפן המעשי. נשאלת השאלה - מה עכשיו? היות וזו בעיה קלאסית של איך ליצור התקדמות בפועל, מעבר למימד הפסיכולוגי, סביר להניח שרבים מכם ירגישו שהעקרונות שעליהם אני עומד לדבר, או חלקם לפחות, מוכרים. אם אכן זה המצב, נסו לשים לב לתזמון, ונסו להבין כיצד לוקחים רעיון בסיסי טוב והופכים אותו למשחק מנצח. נחזור לדוגמה - המשחק שקול. היות ונכשלנו בניסיון ליצור יתרון על הקבוצה השניה כמכלול, הגישה צריכה להשתנות - מעכשיו ננסה ליצור יתרון על שחקן יחיד. ההיגיון מאחורי הגישה החדשה הוא שברגע שהחשיבה של שחקן ברורה לנו, אנחנו יודעים איך לנצל אותו בשביל מהלך גדול, וכך להשיג את המומנטום על הכלל מתוך היחיד. בשאיפה זה גם יכריע את המשחק. אז איך עושים את זה? למי שעוקב, דיברנו לאחרונה בפורום על ריי לואיס, וכיצד קבוצות תיסכלו אותו העונה לנקודה שבה הוא הפסיק להיות אפקטיבי, ולכן נהיה חולשה בהגנה. אבל היות והטכניקה ההיא הייתה מוכוונת אליו ספציפית, רציתי להביא דוגמה יותר כללית. ולכן פניתי אל מי אם לא - פייטון מנינג. אחת מהסיבות לגדולתו של פייטון היא זו בדיוק - היכולת שלו להוביל מגן מסוים לאורך המשחק לתוך צורת התנהגות ספציפית, ואז לנצלה, כפי שניתן לראות ממשחק שניהל מול קרוליינה לפני כ-3 שנים. העיקרון היה פשוט - מרוין היה הנשק העיקרי של פייטון, והסכנה העיקרית בו הייתה המסירה העמוקה ל-TD. הבעיה של הקולטס הייתה זהה לזו שאנו מנסים לפתור - ה-CB שמר כמו שצריך, ניטרל למעשה את האיום, וההתקפה לא הצליחה להשיג שום יתרון משמעותי. פייטון החליט שבשביל לנצח הם צריכים את מרוין, ופה למעשה התחיל להיות מעניין - מאותו הרגע כל route ישר של מרוין הסתיים ב-hook, כשפייטון מקפיד שכל hook יזכה במסירה, גם כשהיו לו אופציות עדיפות. כמו שבטח ניחשתם, מהר מאוד התסכול התחיל לכרסם ב-CB, והוא הגיע למסקנה שהוא הולך לחתוך לפני מרוין ע"מ לעצור את המסירות. כשזה קרה, פייטון הלך לשחקן אחר, וה-CB הבין שזו הדרך לנטרל את מרוין, ואימץ את הפיתרון. עכשיו ה-CB הפך למעשה לחור בהגנה, משום שכל פעם שמרוין מאט, הוא עוזב אותו ורץ לחתוך מסירה, ולמעשה משחרר את מרוין לחלוטין. כל מה שנשאר לפייטון הוא לחכות למהלך שבו הסייפטי עוזר במקום אחר, ה-CB משחרר את מרוין.... TD קולטס. בדיוק לפי התבנית - הקולטס ניצלו מהלכים קודמים ע"מ ליצור יתרון פסיכולוגי על יחיד, במקום לנסות לנצח את כל ההגנה, ואז ניצלו אותו אח"כ ליתרון בנקודות ובמומנט על הקבוצה כולה. כמו שבודאי שמתם לב, העיקרון הבסיסי של אילוף שחקן פשוט מאוד, גם להגייה וגם ליישום, ולכן אני לא אוסיף בדוגמאות. הדבר היחיד שעוד נשאר לדבר עליו, ובזאת תסתיים סוף סוף משנתי בנושא, הוא תזמון. במקרה הקודם של משחק תקוע, ראינו שליצור יתרון על יחיד זה סיפור פשוט מאוד, שניצולו פותח את המשחק לטובתכם; כמו כן, ברור שתרצו לעשות זאת בהקדם האפשרי, ולנצל את המומנטום בשביל להגדיל את הפער. עד כאן, פשוט ואינטואיטיבי. הדילמה מתחילה כשאתם מובילים, יש לכם מומנטום, וגם בדיוק יצרתם יתרון על יחיד. מה עכשיו? ופה מתחיל ההבדל בין מאמנים טובים למאמנים גדולים באמת (כשמאמנים לא טובים לא מצליחים לייצר יתרון (-
רוב המאמנים בוחרים לנצל את היתרון, בניסיון להגדיל את הפער ולקבור את הקבוצה השניה. זו תשוקה טבעית לחלוטין ומוטעית כמעט באותה מידה. המיעוט בוחר לא לעשות כלום ולשחק כרגיל, ובעצם שומר לעצמו את קיומו של החור לניצול עתידי לשעת הצורך, במקרה שהקבוצה תזדקק לזריקת אנרגיה בהמשך המשחק, או סתם לכמה נקודות נוספות ברגעי הסיום. אל תחשפו את הקלפים שלכם לפני שאתם חייבים. יש שוב דוגמה מצוינת על פייטון ממשחק אחר, אבל נראה לי שהעיקרון ברור, ואני מתעצל... לסיכום, בוודאי שמתם לב שישנם שמות שחוזרים ומופיעים בדוגמאות לאורך המאמר, אלו הם האנשים שלדעתי עושים את השימוש המושכל ביותר בעקרונות שהבאתי כאן, ולא הופתעתי לגלות שהאיגלס, הפטריוטס, הקולטס והסטילרס הן הקבוצות היחידות בליגה (*מלבד GB) שזכו ל +10 נצחונות ב-4 מ-5 העונות האחרונות. אף קבוצה לא ניצחה יותר מהן, מה שמוביל למסקנה הברורה, שאם אתם רוצים לשלוט בפוטבול, אתם חייבים לשלוט בפן הפסיכולוגי של המשחק. * לאלו שסקרנים לנוכחותה של GB ברשימה והיעדרותה מהמאמר - אני מאמין שנכונותו של פארב לקחת סיכונים ולזרוק עמוק מול כל coverage מעמידה את הקבוצה תמידית בעמדה טובה לצבירת מומנטום. בעוד ששאר הקבוצות ברשימה צוברות אותו ע"י החלטות חכמות ומגוונות לגופו של כל מצב, כפי שהראיתי.
