פסח

[ד י ק ל ה היחידה]

פסח

פסח מתקרב.. עם כל יום שעובר הפחד בי גובר פסח היה החג האהוב עליי ביותר לפני שנתיים וקצת.. לפני שרועי נפטר. זה היה החג הראשון ש"חגגנו" בלעדיו בערך חודשיים לאחר פטירתו ואתם יכולים לתאר לכם מה היה שם.. זה נראה יותר כמו בית אבלים... שנה לאחר מכן, שוב מתכנסים כולם כרגיל אצל סבא וסבתא לארוחת חג.. חשבתי שהפעם יהיה מאופק יותר ונעבור את זה בשלום.. והנה, דווקא אני הייתי זו ש"פוצצה" הכל לא יכולתי לעמוד בזה שטעו בספירה ושמו לו כיסא שנותר ריק........ הוא היה כזה שקט ולא מורגש ועכשיו הוא כל כך חסר!!! הפסח השלישי בלעדיו מתקרב.. כבר שבועות שאני מסתובבת עם עננה שחורה על הפנים, מחנק בגרון ודמעות בעיניים. רק עכשיו, שנתיים וקצת אחרי העזתי לתלות תמונה שלו בחדר כמעין השלמה עם הפחד.. הפחד לאבד את דמותו בראשי.. אני פוחדת מהחג הזה כמו מלא יודעת מה............. והכי עצוב שאין לי באמת עם מי לדבר על זה.. אז תסבלו קצת את הקיטורים שלי, ותודה שיש אתכם!

 

[mingalim]

../images/Emo24.gif כ"כ מוכר...

באופן כללי חגים הם די סיוט... אצלינו פשוט אנחנו לא חוגגים את זה יותר עם המשפחה המורחבת, בפורמט שהיינו רגילים אליו, בפורמט שגם הוא היה בו... מכיוון שנשאתי כמעט שנתיים אחרי מותו היום אנחנו חוגגים עם המשפחה של בעלי - שם זה שבט שלם, והכל אצלם כ"כ שונה. זה הופך את זה למעט יותר קל. כמו לכל אחד במשפחה היה לו את התפקיד המיוחד בהגדה... הבדיחות הקבועות איתו... זה חסר כל פעם מחדש, אבל.. כמו בהרבה דברים שהשתנו בחיים בעקבות מותו - לא נעים להגיד, אבל מתרגלים.... תחזיקי מעמד, כולנו איתך

 

[solitaryshell]

כן, פסח../images/Emo7.gif

זה בהחלט חג שהייתי פוסחת עליו!!! אני כל כך מבינה אותך. החברים שלי לא מבינים למה אני לא אוהבת את החג, אנחנו ישבנו שבעה בשבוע של ליל הסדר. מוריה הייתה מביאה את השמחה הבייתה בליל הסדר, היא כל כך אהבה את זה, במיוחד תפו"א עם מי מלח... היא הייתה שרה את ההגדה, הייתה עושה רעש שאף אחד מאיתנו לא יודע לעשות בלעדיה, פשוט עשתה שמח וכיף. ועכשיו, ליל הסדר שקט, ארוחת ערב שחייבים להתאחד בה, למרות חוסר החשק. אז דיקלה, אנחנו נקבל את הקיטורים שלך באהבה, ונרשה לכל מי שרק רוצה לקטר (אני מרשה גם לעצמי). ונקווה שהחג הזה יהיה טוב יותר השנה, לכולנו. שאוליח הזכרונות דווקא יעלו חיוך על פנינו, במקום מחנק בגרון. אני שולחת לך

של המון אהבה והבנה.

 

[ליאן113]

היי דיקלה

גם אני מרגישה כמוך,אבל ההבדל הוא שאני השנה עושה את הפסח אצל ההורים של בעלי שקורע אותי מבפנים,לא יודעת למה אבל יש לי צורך חזק להיות בחג עם המשפחה הקרובה שלי,אבל לפעמים אין ברירה ומתפשרים.

 

[משתדלת לשמוח ולשמח]

../images/Emo24.gif

אוווווווווווווף זה ממש מוכר וממש קשה הלוואי שהחג הזה כבר יעבור....

 

[חתולה מתוקה]

הסיפור אצלי מתחיל לפהי 5 שנים

שהבן של אחות של אמא שלי נפטר בתאונת עבודה ב16.6.99 ואז התחלנו להצטמצם ואז שלוש שנים אחרי אחותי ב04.08.02 ולפני שנה וחצי סבא שלי וכל פעם כל חג נעשה יותר ויותר קשה הקטע שבמקום לגדול אנחנו כל פעם קטנים יותר ויותר. השנה סבתא שלי החליטה כל אחד לבד היא ואחות של אמא ביחד שניהן בתל אביב אנחנו לבד ארבעתנו פה בבית הצפון. חוץ מיום כיפור שזה תמיד עם השכנים או לבד תמיד היינו חוגגים ביחד ועכשיו אני לא רוצה פסח!!!!!! לא רוצה לבד ארבעתנו זה קטן זה עצוב!!!!

 

[crisos]

מוכר ... אין חשק לחגוג..

אצלנו נשארנו הוריי אני ובתי בת השנתיים. מאז שהאח הבכור ניפטר (שבועיים אחרי פסח) סירבנו לחגוג. 17 שנים עברו. בנתיים הלך לעולמו עוד אח. אבל השנה החלטנו לחגוג. לשבת ולקרוא את ההגדה. בתי לא אשמה שאחיי אינם והיא רק בת שנתיים. כבר למדה לשיר מה נישתנה. היא נותנת לכולם את הכוח לחגוג את הסדר הזה. מקווה שנעבור אותו בשלום. מקווה שלכולם יהיה חג שמח