פסח - זכרונות
קניידלעך. "אין כאן חשש שרויה?" זו פחות או יותר הייתה המחשבה שעברה לי בראש כשהכנתי את הקניידלעך למרק, לארוחת ליל הסדר.
לא כל יום מימות השנה אני מסתובב עם תחושת ה"אני יוצא בשאלה" אבל בנקודות מסוימות, אני מוצא את עצמי נזכר ונתקף במן בולמוס נוסטלגיה. ביום ראשון לקראת הצהרים, הגעתי לרחובות, אל המשפחה המאמצת הנפלאה שלי. כשנכנסתי, ראיתי את האמא שלי (כן. היא האמא שלי. זו לפחות התחושה שלי) יושבת על הרצפה במרפסת ומשפשפת אותה. שיחה מוקדמת בעניין כבר הייתה לנו. אין כאן ניקיונות פסח, כל מה שיש כאן זה ניקיון מרשים לקראת האביב והקיץ. נכנסתי במהירות לחדר שלי, החלפתי בגדים והצטרפתי אליה. בין שפשוף לשפשוף, עם החלפת סקוטש, נזכרתי בניקיונות המטורפים בבית ההורים הביולוגיים שלי. בתקופה שלפני הפסח תפקדה האמא הביולוגית שלי על תקן רס"רית משמעת. "רוץ חזרה למטבח ותנער את הבגדים", "לא להיכנס לסלון", "אני רוצה שתזכור שהחדר שלך כבר כשר לפסח"… בשנה האחרונה שלי "שם", אף עשיתי מעשה שלא ייעשה והגנבתי חבילת ביסקוויטים לחדר שלי לאחר הניקיונות. בר"ח ניסן יצאנו לחופשת "בין הזמנים". או אז הגיעה תורה של הספרייה שבסלון. אני זוכר את עצמי עומד בסלון אפוף אבק ומלא בניחוחות חומרי ניקוי מזוויעים, תוך שאני מטיח במרץ את מסכת גיטין כדי לוודא את קיום ה"בל יראה ובל ימצא". שבועיים לפני הפסח היינו מתחילים במלאכת ברירת החיטים לקראת טחינתן לצורף אפיית המצות בחבורה. אני ואחי היינו יושבים מסביב לשולחן גינה מפלסטיק שבאמצעו מספר חורים. מתחת לחורים היו שקים של גרעיני חיטה ואנחנו השחלנו את הגרעינים הברורים דרך אותם חורים לתוך השקים. בערב שלפני אפיית המצות היינו נוסעים לבני ברק, שם, יחד עם הרב לנדא (אב"ד דב"ב) ומשפחתו, היינו שואבים את ה"מים שלנו" (שאלת
: האם המים צריכים ללון 8 שעות כפי שכותב הרמב"ם לגבי הנדרש מאדם או שמא מספיקות להם 6 שעות מטכ"ליות?) מהברזים שע"י האחים חדד. בתום שאיבת המים (שלנו. אלא של מי?), היינו פוצחים בריקודים חסידיים במשך כרבע שעה, אז היינו מעמיסים את כדי המים על רכביהם של בניו של הרב לנדא שלקחו אותם למאפיית המצות. בוקר. יחסית לחסידי חב"ד שלא צריכים לקום מוקדם לישיבה (בין הזמנים. זוכרים?), באותו בוקר השכמנו קום. בעבר, אפיית המצות של החבורה שלנו הייתה נעשית במאפיית המצות אשר ביישוב קוממיות אך בשנים האחרונות, עברנו למאפייה בהכשר הרב לנדא (שהיה יחד אתנו בחבורה), בבני ברק. אפיית המצות עבור החבורה שלנו הלאימה את המאפייה לצרכינו למשך כל היום. עד לשעות הערב המאוחרות, טרחנו בעבודת האפייה כשצוות עובדי המאפייה נמצא בהיסטרית כשרות (זה מה שקורה כשבין הרגליים מסתובבים הרב משה לנדא ואחיו, הרב אלי לנדא כדי לוודא שהכל נעשה על הצד המהודר ביותר). השימוש היה במארוכים מעץ בלבד (מארוכים שהוחלפו בכל 7-8 דקות). לא היה נעשה שימוש ב´פינערים´ ובכלל, מעבר לקערה בה היה נלוש הבצק, לא היה מגע של מתכת במצות מתוך שמירה על איזשהו הידור שאף פעם לא ירדתי לסופו של אותו הידור. ושוב, כמו בסיום שאיבת המים, בגמר חלוקת השלל (מצות. יא תאבי בצע שכמותכם) בין משתתפי החבורה, היינו פוצחים בריקודים חסידיים ואז התפזרנו, כל אחד ברכבו הממורק והמכוסה בניילונים (חשש חמץ איפשהו מתחת לריפוד) והעמוס לעייפה במצות שמורה מהודרות למהדרין מן המהדרין. בבית נסגרו המצות בחדר מיוחד אליו הייתה נאסרת הכניסה עד לערב הפסח.
מי שלא חווה את השיש עטוף בניר אלומיניום, את פיות וידיות הברזים עטופים במטפחות בד ואת בני המשפחה אוכלים את המצות מתוך שקיות ניילון המונחות על ברכיהם (חשש שרויה) לא חווה פסח מזוויע מימיו. בורשט. המשקה הלאומי המזעזע בטירוף. בורשט ואיזשהו תרכיז לימון/תפוזים (שהוכן בבית) וכמובן מים (מינרליים בלבד. חשש חמץ במים), אלו היו הדברים היחידים שיכולנו לשתות בפסח (מעבר, כמובן, ליין ומיץ ענבים). היין. היין שנשתה אצלנו בבית בחג הפסח היה יין שהוכן ע"י הרב לנדא עצמו. שוב, למהדרין מן המהדרין. האוכל. שוב מרק. שוב בשר בקר. ושוב פירה. ושוב ושוב ושוב ושוב… והתענוג הגדול: חתיכת מצה שכדי לתת לה מעט טעם פיזרנו עליה מלח. לילדים הקטנים האבא שלי עוד הרשה לאכול מידי פעם קוביית שוקולד. כל השאר לא אכלו, לא שתו ואפילו לא נשמו משהו שלא נעשה לבד, בבית.
מי שצלח/ה והגיע/ה בשלום עד לכאן בטח תוהה בליבו/ה מה לכל הרוחות עבר עלי ולמה כתבתי את כל זה כאן. אז זהו, גם לי העניין לא לגמרי ברור. אני יושב עכשיו (19:40) וכותב את כל זה. באוויר יש ריח של מצות או של קמח מצה שמגיע מכיוון המטבח. בעוד כמה דקות יקראו לי לשולחן ליל הסדר ושוב נקרא חלקים (סמליים בלבד) מההגדה ונתנפל על המרור (חזרת בשמנת, מגולגלת בתוך דג סלמון, על מצע חסה) בתיאבון ואני, כמו בשנים הקודמות, אפליג לי בזיכרונות ואראה בדמיוני את האחים והאחיות שלי נוטלים את הידיים לקראת הכרפס (בצל במי מלח. מי הגאון שחשב על זה?) ואתגעגע… למשפחה שהייתה שלי וכל מה שנשאר לי ממנה היום הוא שני אחים שטורחים, למרות הכל, לעמוד איתי בקשר… זהו. סליחה שהטרחתי אתכם/ן לקרוא את כל זה… פשוט לא היה לי את מי לשתף.
קניידלעך. "אין כאן חשש שרויה?" זו פחות או יותר הייתה המחשבה שעברה לי בראש כשהכנתי את הקניידלעך למרק, לארוחת ליל הסדר.
אומנם לא היה בורשט על השולחן אבל היו מעלות אחרות כמו העניין שהגענו מהר יותר למנה העיקרית קראנו אומנם את ההגדה אבל בכל קטע שהסתיים המשכנו לקטע שאחריו ולא הפסקנו בין קטע לקטע לטובת איזה וורט מאיזה אדמור נטוש שכבר לא בינינו 150 שנים. אפ´ הרשייתי לעצמי לאכול שרוייה ולא הסתכלו עלי כעל גוי גמור מסקנה סופית מכל זה ::: לפעמים אתה אומנם לא בבית עם ההורים והאחים והאחיות אבל אתה לומד דברים אחרים ומבין שאפשר לאכול שרוייה או כדומה ולהישאר עדיין יהודי טוב
