רקדנית הרוח..
New member
פסח - זוית קצת אחרת..
`` כל הבן היילוד היאורה תשליכון``.. כך ציווה פרעה.. והנה מרים עומדת על שפת היאור, מחזיקה את אחיה הפעוט בזרועותיה.. יודעת שעוד רגע תיאלץ להשאירו כאן והיא לא רוצה. מחבקת אותו אליה בחוזקה, מושכת את הסוף.. קשה לה להיפרד.. אחיה האהוב. כמה חלק עורו, כמה שחורות שערותיו מלאך קטן ממש. הוא מחייך אליה, כזה חיוך תינוקי.. מגרגר והיא.. מתענגת על הריח שלו.. על הרכות שבו.. ממאנת להיפרד. הכינה תיבה קטנה, מרופדת היטב.. היא מניחה אותו בתוכה.. והוא , שולח יד קטנה בתגובה, אוחז את אצבעה בחוזקה מסתכל אליה במבט .. כזה.. כאילו הוא יודע , כאילו מבין על מה ולמה היא דומעת.. כאילו שואל: למה.. היא לא שולחת את התיבה במים.. מחזיקה אותה קרוב קרוב אליה.. שלא יילך עוד רגע קט.. עוד קצת.. רק עוד טיפטיפה.. טובעת בעיניו הצוחקות, בחיוכו השובה מסרבת להאמין שאוטוטו הוא ייעלם. והנה רעש, המולה בת-פרעה מתקרבת.. הנסיכה. מרים שולחת בחופזה את התיבה למים ומסתתרת בין השיחים לראות מה יעלה בגורל אחיה.. הנסיכה מוקסמת.. מתנה כזאת לקבל, ממש חלום.. מוקסמת מיפי הילד, מחיוכיו שובי הלב מרימה אותו אליה, מחבקת אותו ונושקת לו.. ``הוא יהיה שלי``- כך אומרת.. ומרים רוצה לצעוק `` הוא שלי.. זה האח שלי`` ``אין לך כל זכות לעשות זאת`` אבל שותקת, יודעת שזה הדבר הנכון לעשותו. היא קמה באחת ומתרחקת מהמקום, לא רוצה יותר לראות לא רוצה יותר לכאוב.. היא לא מסתכלת אחורה יודעת שלא היתה לה כל ברירה. נפרדת בגופה, נפרדת בליבה, נפרדת בנשמתה. יודעת שהוא בטח ישכח אותה, הוא כ``כ קטן הנסיכה תהיה לו לאחות אהובה.. והיא- סתם אחת. וזה שובר את הלב ופוצע את הנשמה. בסערת רגשות היא נופלת על האדמה וזועקת: ``אחי, משה שלי, תמיד תהיה יקר לי, לעולם לא אשכח`` נושאת תפילה חרישית למרום: ``אנא אלוהים, עשה שגם הוא לא ישכח`` וככה נשארת שרועה על הקרקע.. עד שיורד הלילה ודולקים הכוכבים, מאירים את האפילה. מאירים את חשכת לבבה.
`` כל הבן היילוד היאורה תשליכון``.. כך ציווה פרעה.. והנה מרים עומדת על שפת היאור, מחזיקה את אחיה הפעוט בזרועותיה.. יודעת שעוד רגע תיאלץ להשאירו כאן והיא לא רוצה. מחבקת אותו אליה בחוזקה, מושכת את הסוף.. קשה לה להיפרד.. אחיה האהוב. כמה חלק עורו, כמה שחורות שערותיו מלאך קטן ממש. הוא מחייך אליה, כזה חיוך תינוקי.. מגרגר והיא.. מתענגת על הריח שלו.. על הרכות שבו.. ממאנת להיפרד. הכינה תיבה קטנה, מרופדת היטב.. היא מניחה אותו בתוכה.. והוא , שולח יד קטנה בתגובה, אוחז את אצבעה בחוזקה מסתכל אליה במבט .. כזה.. כאילו הוא יודע , כאילו מבין על מה ולמה היא דומעת.. כאילו שואל: למה.. היא לא שולחת את התיבה במים.. מחזיקה אותה קרוב קרוב אליה.. שלא יילך עוד רגע קט.. עוד קצת.. רק עוד טיפטיפה.. טובעת בעיניו הצוחקות, בחיוכו השובה מסרבת להאמין שאוטוטו הוא ייעלם. והנה רעש, המולה בת-פרעה מתקרבת.. הנסיכה. מרים שולחת בחופזה את התיבה למים ומסתתרת בין השיחים לראות מה יעלה בגורל אחיה.. הנסיכה מוקסמת.. מתנה כזאת לקבל, ממש חלום.. מוקסמת מיפי הילד, מחיוכיו שובי הלב מרימה אותו אליה, מחבקת אותו ונושקת לו.. ``הוא יהיה שלי``- כך אומרת.. ומרים רוצה לצעוק `` הוא שלי.. זה האח שלי`` ``אין לך כל זכות לעשות זאת`` אבל שותקת, יודעת שזה הדבר הנכון לעשותו. היא קמה באחת ומתרחקת מהמקום, לא רוצה יותר לראות לא רוצה יותר לכאוב.. היא לא מסתכלת אחורה יודעת שלא היתה לה כל ברירה. נפרדת בגופה, נפרדת בליבה, נפרדת בנשמתה. יודעת שהוא בטח ישכח אותה, הוא כ``כ קטן הנסיכה תהיה לו לאחות אהובה.. והיא- סתם אחת. וזה שובר את הלב ופוצע את הנשמה. בסערת רגשות היא נופלת על האדמה וזועקת: ``אחי, משה שלי, תמיד תהיה יקר לי, לעולם לא אשכח`` נושאת תפילה חרישית למרום: ``אנא אלוהים, עשה שגם הוא לא ישכח`` וככה נשארת שרועה על הקרקע.. עד שיורד הלילה ודולקים הכוכבים, מאירים את האפילה. מאירים את חשכת לבבה.