פנצ'ר כפול!!!
אלוהים איזה בוקר מחו@#$%ן עבר עלי. ירדנו למכונית כדי לסוע לרופאה (שחר קצת משתעל ועם אינהלציה). ראיתי פנצ'ר בגלגל. מתקשרת לבעל - אין תשובה (הוא שכח את הטלפון שלו בבית מסתבר). אוקיי, מחליפה לבד את הגלגל, מתלכלכת נורא, המגבונים נגמרים (רק שלא יחרבן לי עכשיו, בבקשה!!!). נוסעת לרופאה. אחרי 5 דקות נסיעה - תחושת פנצ'ר נוספת! הכיצד??? עוצרת, יוצאת מהמכונית - ואכן, הגלגל הספייר - שטוח לחלוטין. מה לעז@#$%ל עושים עם 2 גלגלים מפונצ'רים??? אחרי 5 דקות של בכי במכונית ונסיונות נואשים להשיג את עמי (כמובן שהוא עדיין לא הגיע לעבודה אז הוא לא ניתן להשגה) מתאפסת ומשיגה את הטלפון של הפנצ'ריה . הם לא יכולים לבוא. הם עסוקים. מה עסוקים??? בוכה עוד קצת. עמי סוף סוף בעבודה - בוכה לו 10 דקות בטלפון, שחר גם בוכה לו... מתקשרת שוב לפנצ'ריה ומשמיעה להם את שחר בוכה. כמובן שהם מתאפסים ומבטיחים להגיע תוך 1/2 שעה. בנתיים מוציאה את שחר והעגלה והולכת רגלית לרופא. כמובן שנורא מאחרת והמזכירה האנטיפטית מסרבת להכניס אותנו למרות העיניים הדומעות שלי והסיפור הטרגי ומבקשת שנחכה עד שכל העולם יכנס לרופאה. אני מסבירה לה שיש לי בדיוק 1/2 שעה אבל זה מעניין את הסבתא שלה. יוצאת משם בדמעות (שוב...) וחוזרת רגלית למכונית. מזיעה כולי... בדיוק מגיעה הבחור הנחמד מהפנצ'ריה, ממלא את הגלגל בספריי הפלא הזה שפעם ליהיא לפיד כתבה עליו וכמו אהבלה לא קניתי ואנחנו נוסעים אחר כבוד לפנצ'ריה שם כמובן לא רק מתקנים את הפנצ'רים אלא מחליפים לנו 2 גלגלים (מה שכמובן מגהץ לי יותר מ- 500 שקל בויזה). וזהו. מספיק פנצ'רים ליום אחד?
אלוהים איזה בוקר מחו@#$%ן עבר עלי. ירדנו למכונית כדי לסוע לרופאה (שחר קצת משתעל ועם אינהלציה). ראיתי פנצ'ר בגלגל. מתקשרת לבעל - אין תשובה (הוא שכח את הטלפון שלו בבית מסתבר). אוקיי, מחליפה לבד את הגלגל, מתלכלכת נורא, המגבונים נגמרים (רק שלא יחרבן לי עכשיו, בבקשה!!!). נוסעת לרופאה. אחרי 5 דקות נסיעה - תחושת פנצ'ר נוספת! הכיצד??? עוצרת, יוצאת מהמכונית - ואכן, הגלגל הספייר - שטוח לחלוטין. מה לעז@#$%ל עושים עם 2 גלגלים מפונצ'רים??? אחרי 5 דקות של בכי במכונית ונסיונות נואשים להשיג את עמי (כמובן שהוא עדיין לא הגיע לעבודה אז הוא לא ניתן להשגה) מתאפסת ומשיגה את הטלפון של הפנצ'ריה . הם לא יכולים לבוא. הם עסוקים. מה עסוקים??? בוכה עוד קצת. עמי סוף סוף בעבודה - בוכה לו 10 דקות בטלפון, שחר גם בוכה לו... מתקשרת שוב לפנצ'ריה ומשמיעה להם את שחר בוכה. כמובן שהם מתאפסים ומבטיחים להגיע תוך 1/2 שעה. בנתיים מוציאה את שחר והעגלה והולכת רגלית לרופא. כמובן שנורא מאחרת והמזכירה האנטיפטית מסרבת להכניס אותנו למרות העיניים הדומעות שלי והסיפור הטרגי ומבקשת שנחכה עד שכל העולם יכנס לרופאה. אני מסבירה לה שיש לי בדיוק 1/2 שעה אבל זה מעניין את הסבתא שלה. יוצאת משם בדמעות (שוב...) וחוזרת רגלית למכונית. מזיעה כולי... בדיוק מגיעה הבחור הנחמד מהפנצ'ריה, ממלא את הגלגל בספריי הפלא הזה שפעם ליהיא לפיד כתבה עליו וכמו אהבלה לא קניתי ואנחנו נוסעים אחר כבוד לפנצ'ריה שם כמובן לא רק מתקנים את הפנצ'רים אלא מחליפים לנו 2 גלגלים (מה שכמובן מגהץ לי יותר מ- 500 שקל בויזה). וזהו. מספיק פנצ'רים ליום אחד?
