פניה אישית....
הי בנות.... מי שזוכרת אותי ומי שלא... התחלתי להיות חלק מהפורום לפני תקופה של בערך חודש לדעתי ואז הפסקתי להיכנס עקב מסקנה תואמת שלי ושל המטפלת שלי.....
אני נמצאת בתהליך שיקום מעשי כבר שנה וחצי, כאשר בשלושה חודשים האחרונים הוא צבר תאוצה והגיע לגבהים הרבה יותר משמעותיים... התנתקתי בשלושה חודשים האחרונים מהמון גורמים שליליים ומרעים בחיים שלי... החברה שלי השתנתה מאוד, הבחירות שלי הרבה יותר שקולות, וכולי בכללי, הרבה יותר בסדר.. פחות דרמות, פחות מצבי קצה וכו'....
זו עבודה קלה? לא ולא. התנתקתי מהרבה "אהבות" שלי, מהרבה דברים שהזינו את נפשי.... ואני מתחדשת..
ההתחדשות היא חדשה, לא ברור מה היא תוליד, מה היא תחולל בי... ומה אהיה בסוף.... החלומות שלי מתרקמים מחדש... כמו כולי...
גיליתי את הפורום הזה בתקופה הזה במהלך משבר מסוים שחוויתי, אך מתחושה שלי וכך גם שיתוף של המטפלת, לא חשתי כי אני מסוגלת להתמיד ולהתחייב בנוכחות פה בפורום... דווקא כי אני נוטה לקיצוניות מסוימת בהתנהלות שלי.. אז לא הייתי בטוחה כמה שאני מרגישה בטוחה להיות פה. פחדתי להזדהות מידי, פחדתי ליפול, לא ידעתי מה דברים פה יעוררו בי....
מצד שני, להיעלם כך סתם, גם זה הוא לא צעד הכי נכון בעיניי.... זה כמו להעלים משהו בתוכי, להתעלם מנוכחותו....
מה גם, שאחד הדברים החזקים ביותר שעברתי בטיפול, היא היכולת לא לברוח מהתחושה... לא להעלים אותה ולא להתעלם ממנה.. אלא להפך- להנכיח אותה {אני מובנת?? מקווה...} אז מודה שבהתחלה חשבתי לעצמי שיאללה הנה אני כנראה ייעלם מפה... אבל אז- רחלי המקסימה, פנתה אליי במסר אישי..... זה הדליק בי נורה אדומה, גם אם לא בהכרח פשוטה....
והחלטתי להתייצב פה ולומר לכן את אשר על לבי ומחשבתי..... את האמביוולינטיות.... את החצויה שאני.
פשוט... ברור לי שגדלתי בטירוף בטירוף במהלך הטיפול האחרון.. ברור לי שאני לא חולה כמו שהייתי חולה.
אבל לומר לכן שאני לא מפחדת לחזור לשם? לא ולא.. מאוד כן.
אני עודני עטוייה ומלופפת בזיכרונות ומאורעות....
והאמת היא שאני לא יודעת איך להתייחס אליהן...
ברור לי שזה חלק ממני.. חלק שגידל אותי.. וחלק מנשמתי...
אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לחיות את זה.... להמשיך לקיים את הדבר הזה במציאות היומיומית והמעשית שלי... {למרות שעדיין זה זועק אליי מהרבה פינות וכיוונים...}
אבל מצד שני, אני רואה פה בנות שמתנהלות בצורה כ"כ בוגרת.
אני לא מבינה- איך אתן עושות את זה?
איך אתן כבר לא בפועל במחלה אבל מצד שני ממשיכות לדבר עליה? לא היה בכן את הרצון פשוט להמשיך הלאה בחיים ולהדחיק כל זכר למשהו מזה שהיה?
איך אתן יכולות להמשיך לחיות את התודעה הזו? או כמו שמישהי פה כתבה.... את המחשבות החולות האלה...??.......
לא יודעת, מן הסתם תאמרו לי הרבה סוגי תשובות... אבל אני יודעת, שיש בי רצון שזה לא יהיה בי יותר.. אבל מצד שני- באמת כמו שהטריקיות של ההפרעות אכילה היא זה שזה קיומי- לא כמו סמים או סיגריות ואלכוהול וכו'.... אז לא משנה מה... זה יהיה קיים ונוכח.
אז.... רציתי רק להגיד את הדברים האלה. בזכותה ועוררותה של רחלי שעוררה אותי לחשוב על כל הדברים האלה ולהעיז להציף אותם בתוכי....... והיפה הוא, שהיא נתנה לי תחושה הכי טובה לכל סוג של החלטה........... ועל כך- אני מודה!!!!!!!!
הי בנות.... מי שזוכרת אותי ומי שלא... התחלתי להיות חלק מהפורום לפני תקופה של בערך חודש לדעתי ואז הפסקתי להיכנס עקב מסקנה תואמת שלי ושל המטפלת שלי.....
אני נמצאת בתהליך שיקום מעשי כבר שנה וחצי, כאשר בשלושה חודשים האחרונים הוא צבר תאוצה והגיע לגבהים הרבה יותר משמעותיים... התנתקתי בשלושה חודשים האחרונים מהמון גורמים שליליים ומרעים בחיים שלי... החברה שלי השתנתה מאוד, הבחירות שלי הרבה יותר שקולות, וכולי בכללי, הרבה יותר בסדר.. פחות דרמות, פחות מצבי קצה וכו'....
זו עבודה קלה? לא ולא. התנתקתי מהרבה "אהבות" שלי, מהרבה דברים שהזינו את נפשי.... ואני מתחדשת..
ההתחדשות היא חדשה, לא ברור מה היא תוליד, מה היא תחולל בי... ומה אהיה בסוף.... החלומות שלי מתרקמים מחדש... כמו כולי...
גיליתי את הפורום הזה בתקופה הזה במהלך משבר מסוים שחוויתי, אך מתחושה שלי וכך גם שיתוף של המטפלת, לא חשתי כי אני מסוגלת להתמיד ולהתחייב בנוכחות פה בפורום... דווקא כי אני נוטה לקיצוניות מסוימת בהתנהלות שלי.. אז לא הייתי בטוחה כמה שאני מרגישה בטוחה להיות פה. פחדתי להזדהות מידי, פחדתי ליפול, לא ידעתי מה דברים פה יעוררו בי....
מצד שני, להיעלם כך סתם, גם זה הוא לא צעד הכי נכון בעיניי.... זה כמו להעלים משהו בתוכי, להתעלם מנוכחותו....
מה גם, שאחד הדברים החזקים ביותר שעברתי בטיפול, היא היכולת לא לברוח מהתחושה... לא להעלים אותה ולא להתעלם ממנה.. אלא להפך- להנכיח אותה {אני מובנת?? מקווה...} אז מודה שבהתחלה חשבתי לעצמי שיאללה הנה אני כנראה ייעלם מפה... אבל אז- רחלי המקסימה, פנתה אליי במסר אישי..... זה הדליק בי נורה אדומה, גם אם לא בהכרח פשוטה....
והחלטתי להתייצב פה ולומר לכן את אשר על לבי ומחשבתי..... את האמביוולינטיות.... את החצויה שאני.
פשוט... ברור לי שגדלתי בטירוף בטירוף במהלך הטיפול האחרון.. ברור לי שאני לא חולה כמו שהייתי חולה.
אבל לומר לכן שאני לא מפחדת לחזור לשם? לא ולא.. מאוד כן.
אני עודני עטוייה ומלופפת בזיכרונות ומאורעות....
והאמת היא שאני לא יודעת איך להתייחס אליהן...
ברור לי שזה חלק ממני.. חלק שגידל אותי.. וחלק מנשמתי...
אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לחיות את זה.... להמשיך לקיים את הדבר הזה במציאות היומיומית והמעשית שלי... {למרות שעדיין זה זועק אליי מהרבה פינות וכיוונים...}
אבל מצד שני, אני רואה פה בנות שמתנהלות בצורה כ"כ בוגרת.
אני לא מבינה- איך אתן עושות את זה?
איך אתן כבר לא בפועל במחלה אבל מצד שני ממשיכות לדבר עליה? לא היה בכן את הרצון פשוט להמשיך הלאה בחיים ולהדחיק כל זכר למשהו מזה שהיה?
איך אתן יכולות להמשיך לחיות את התודעה הזו? או כמו שמישהי פה כתבה.... את המחשבות החולות האלה...??.......
לא יודעת, מן הסתם תאמרו לי הרבה סוגי תשובות... אבל אני יודעת, שיש בי רצון שזה לא יהיה בי יותר.. אבל מצד שני- באמת כמו שהטריקיות של ההפרעות אכילה היא זה שזה קיומי- לא כמו סמים או סיגריות ואלכוהול וכו'.... אז לא משנה מה... זה יהיה קיים ונוכח.
אז.... רציתי רק להגיד את הדברים האלה. בזכותה ועוררותה של רחלי שעוררה אותי לחשוב על כל הדברים האלה ולהעיז להציף אותם בתוכי....... והיפה הוא, שהיא נתנה לי תחושה הכי טובה לכל סוג של החלטה........... ועל כך- אני מודה!!!!!!!!
