פנטזיה....
ש-נכון למצב העיניינים עכשיו, בלתי ניתנת למימוש!... סופסוף האפרוחים הלכו לישון. כמו אנטנות קטנות וסופר-רגישות, קולטים את המתח ביננו. הגדול קודח עם קרוב ל-40 חום! הקטן "סתם" יותר שובב ויותר עצבני (הרבה יותר) מהרגיל. ונותרנו שנינו. בד"כ בשלב הזה, פורשים כל-אחד לעיסוקיו (לרוב, היא מצטרפת אל האפרוחים - אני בורח אל עבודתי או אל מרחבי הוירטואליה) הפעם נותרנו אחד מול השנייה להתעמת. הרבה מילים קשות הוטחו אל אפלת הלילה. הרבה כעסים הרבה דמעות (סופסוף דמעות) במשך שעות. עד שניגמרו המילים. הארס שהותז החוצה, הקל קצת על הלב. אבל עדיין עלטה סמיכה של ספקות וחוסר ודאות, החניקה את האויר. נותרנו שותקים, מכונסים כל אחד בעצמו ובכאבו, מכווצים משני עברי הספה. רציתי לקום ולהסתלק. להפגין את כעסי, להתריס על גאוותי הפגועה... אבל לא יכולתי... מסיבה טכנית, ומגוחכת לחלוטין... אם הייתי קם, לא היתה לי שום דרך להסתיר את הזיקפה מבעד למכנסי הטריינינג, כמו זרת מפלצתית, מוגשת זקופה ונרגשת בבקשת סליחה ופיוס. בשום אופן גם לא הצלחתי לרסן את התשוקה והערגה שבערו בי, למרות הכעס, המרירות והכאב. אז נותרנו לשבת כך. כמו שני גנגסטרים במערבון ישן, מחכים ודרוכים לתנועה הראשונה. וכמובן שאני "נישברתי" ראשון. ככל שחלף הזמן, התשוקה רק הלכה והתגברה. דחקה את כל המחשבות והרגשות האחרים. וכמו זכר ראוי - שלא יותר מעניין אחד יכול להעסיק את נפשו בזמן אחד - החרמנות הלכה ומילאה את כל הוויתי. נרגש כמו נער מתבגר, שזכה לרגע אינטמי עם מלכת הכיתה, הסתחרר לי הראש רק ממחשבה על פעולה. עד ש-"על החיים ועל המוות" - התקרבתי אליה בתנועה פתאומית. היא נחרדה מעט, אבל לא נרתעה. "בתקיפות" חשבתי, "ונחישות אפילו בגסות - אין אפשרות אחרת." שלחתי יד כחיל חלוץ, מגששת אחר שדיה. יד שנייה אל בין רגליה. עוצם את עייני חזק, מצפה לסטירה מצלצלת. וכשזו לא באה קרבתי את שפתי אל שפתיה, ונשקתי לפיה, מחדיר את לשוני. מרגיש בכל החזיתות את ההענות שלה. את פטמותיה מזדקרות בתוך כף ידי - ירכיה נסגרות על השנייה, ואת תנועות האגן. את הלשון שלה באה לקראת שלי, וחודרת אל תוך פי. וכך רכנתי מעליה, מפשיל בכוח את הגופיה, חושף לעייני את שדיה, משקיע את ראשי בינהם, שפתי מוצאות את הפיטמה, בולעות אותה, נושכות אותה. ממשיך ומפשיל את כל הבגדים שלה, ושלי. עדיין רכון מעליה, מחכך את ה-"זרת" על ביטנה ועל שדיה, כמו חילזון, מותיר אחריו שובל רירי ונוצץ, בשביל שנמשך למטה, למטה, עד למערה החבויה בסבך השחור. פיותנו לא נפרדים כשאני חודר אליה בבת-אחת, מרגיש את נשיפת האויר שלה, את הגוף שלה מתקמר אלי. מתחיל להדוף חזק, חזק. ידיה נוחתות על ישבני, מצמידות אותי בכוח אליה, ציפורניה משרטטות קוים אדומים בבשרי אורך הגב. ואני יותר ויותר חזק הודף בתוכה. היא מוצצת את הלשון שלי. מרגיש את התנשמויותיה בתוך פי הולכות וכבדות, וכשאנחה עמוקה נמלטת מבין שפתיה, ציפורניה ננעבות בתוך גבי. אני נאנק, ועוד כמה דחיפות חזקות, ופורק בתוכה מטען של תשוקה שנאגר במשך למעלה מחודש של פרידה. מבעד להתנשפויות, ממלמל אל תוך פיה "אני אוהב אותך"
ש-נכון למצב העיניינים עכשיו, בלתי ניתנת למימוש!... סופסוף האפרוחים הלכו לישון. כמו אנטנות קטנות וסופר-רגישות, קולטים את המתח ביננו. הגדול קודח עם קרוב ל-40 חום! הקטן "סתם" יותר שובב ויותר עצבני (הרבה יותר) מהרגיל. ונותרנו שנינו. בד"כ בשלב הזה, פורשים כל-אחד לעיסוקיו (לרוב, היא מצטרפת אל האפרוחים - אני בורח אל עבודתי או אל מרחבי הוירטואליה) הפעם נותרנו אחד מול השנייה להתעמת. הרבה מילים קשות הוטחו אל אפלת הלילה. הרבה כעסים הרבה דמעות (סופסוף דמעות) במשך שעות. עד שניגמרו המילים. הארס שהותז החוצה, הקל קצת על הלב. אבל עדיין עלטה סמיכה של ספקות וחוסר ודאות, החניקה את האויר. נותרנו שותקים, מכונסים כל אחד בעצמו ובכאבו, מכווצים משני עברי הספה. רציתי לקום ולהסתלק. להפגין את כעסי, להתריס על גאוותי הפגועה... אבל לא יכולתי... מסיבה טכנית, ומגוחכת לחלוטין... אם הייתי קם, לא היתה לי שום דרך להסתיר את הזיקפה מבעד למכנסי הטריינינג, כמו זרת מפלצתית, מוגשת זקופה ונרגשת בבקשת סליחה ופיוס. בשום אופן גם לא הצלחתי לרסן את התשוקה והערגה שבערו בי, למרות הכעס, המרירות והכאב. אז נותרנו לשבת כך. כמו שני גנגסטרים במערבון ישן, מחכים ודרוכים לתנועה הראשונה. וכמובן שאני "נישברתי" ראשון. ככל שחלף הזמן, התשוקה רק הלכה והתגברה. דחקה את כל המחשבות והרגשות האחרים. וכמו זכר ראוי - שלא יותר מעניין אחד יכול להעסיק את נפשו בזמן אחד - החרמנות הלכה ומילאה את כל הוויתי. נרגש כמו נער מתבגר, שזכה לרגע אינטמי עם מלכת הכיתה, הסתחרר לי הראש רק ממחשבה על פעולה. עד ש-"על החיים ועל המוות" - התקרבתי אליה בתנועה פתאומית. היא נחרדה מעט, אבל לא נרתעה. "בתקיפות" חשבתי, "ונחישות אפילו בגסות - אין אפשרות אחרת." שלחתי יד כחיל חלוץ, מגששת אחר שדיה. יד שנייה אל בין רגליה. עוצם את עייני חזק, מצפה לסטירה מצלצלת. וכשזו לא באה קרבתי את שפתי אל שפתיה, ונשקתי לפיה, מחדיר את לשוני. מרגיש בכל החזיתות את ההענות שלה. את פטמותיה מזדקרות בתוך כף ידי - ירכיה נסגרות על השנייה, ואת תנועות האגן. את הלשון שלה באה לקראת שלי, וחודרת אל תוך פי. וכך רכנתי מעליה, מפשיל בכוח את הגופיה, חושף לעייני את שדיה, משקיע את ראשי בינהם, שפתי מוצאות את הפיטמה, בולעות אותה, נושכות אותה. ממשיך ומפשיל את כל הבגדים שלה, ושלי. עדיין רכון מעליה, מחכך את ה-"זרת" על ביטנה ועל שדיה, כמו חילזון, מותיר אחריו שובל רירי ונוצץ, בשביל שנמשך למטה, למטה, עד למערה החבויה בסבך השחור. פיותנו לא נפרדים כשאני חודר אליה בבת-אחת, מרגיש את נשיפת האויר שלה, את הגוף שלה מתקמר אלי. מתחיל להדוף חזק, חזק. ידיה נוחתות על ישבני, מצמידות אותי בכוח אליה, ציפורניה משרטטות קוים אדומים בבשרי אורך הגב. ואני יותר ויותר חזק הודף בתוכה. היא מוצצת את הלשון שלי. מרגיש את התנשמויותיה בתוך פי הולכות וכבדות, וכשאנחה עמוקה נמלטת מבין שפתיה, ציפורניה ננעבות בתוך גבי. אני נאנק, ועוד כמה דחיפות חזקות, ופורק בתוכה מטען של תשוקה שנאגר במשך למעלה מחודש של פרידה. מבעד להתנשפויות, ממלמל אל תוך פיה "אני אוהב אותך"
