פנחס שדה
פנחס שדה, הוגה ישראלי שלדעתי לא קיבל מעולם את הכבוד הראוי לו, הגם שהוא נהפך בשעתו לסופר cult של בני נוער אבל לא קיבל הכרה כהוגה. בספר המרכזי שלו "החיים כמשל" שאותו הוא כתב בשנות ה-50 כשהיה בן 28, הוא נותן תיאור של תפיסת העולם שלו, כאשר הוא מתאר אותה דרך החיים היומיומיים, התחושות והמחשבות שלו, כי הוא רואה את האלוהים כנמשל שעומד מאחורי החיים עצמם שהם רק משל, ולכן כל דבר שקרה לו, כל תחושה או מחשבה שעוברות בו הן דרך לראות את האלוהים שמאחוריהן. פנחס שדה היה אדם מאמין שחי מתוך תחושת נוכחות אלוהית מתמדת, אך הוא לא היה דתי בשום שלב, אם וכאשר הלךלבית הכנסת או לכנסיה הוא עשה זאת לא כחובה אלא כהתנסות, כדרך לחוות ולפגוש את הנוכחות האלוהית. בין המקורות המשפיעים עליו ניתן למנות את התנך, הברית החדשה, ניטשה, הלדרלין. בבסיסו של דבר פנחס שדה היה אדם מאוד אקזיסטנציאליסטי, אדם הממוקד בקיום היומיומי (האקזיסטנציה) ולא בתיאוריות והמהויות המופשטות שבחלל האויר, הוא ראה את כל אדם כנולד וחי את חייו שלו, לא את עולם האידיאות, וראה, כאדם מאמין, את משימתו כנגזרת מתוך כך: להיות אדם, לחוש חמלה ולסייע לזולת, להכיר בקיום האלוהי ולחוש אותו במהך הדברים. הוא לא חיפש הבטחה וגמול ולא ציפה לעולם הבא, מבחינתו תחושת קיום האל וגילויו בדרכי החיים הם הגמול עצמו והם המטרה. הוא גם לא קיבל את היחיד כחלק מקבוצה לאומית או אחרת, הוא לא היה ציוני, לא ראה שום דטרמיניזם בחיים או השתייכות: זה רק היחיד, האל ודרכי החיים המסתוריות. בנוסף ל"החיים כמשל" הוא כתב ספרים רבים נוספים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, כולם ביטוי לאותה דרך שלו אבל לא ממוקדים כמו הספר הראשון.
פנחס שדה, הוגה ישראלי שלדעתי לא קיבל מעולם את הכבוד הראוי לו, הגם שהוא נהפך בשעתו לסופר cult של בני נוער אבל לא קיבל הכרה כהוגה. בספר המרכזי שלו "החיים כמשל" שאותו הוא כתב בשנות ה-50 כשהיה בן 28, הוא נותן תיאור של תפיסת העולם שלו, כאשר הוא מתאר אותה דרך החיים היומיומיים, התחושות והמחשבות שלו, כי הוא רואה את האלוהים כנמשל שעומד מאחורי החיים עצמם שהם רק משל, ולכן כל דבר שקרה לו, כל תחושה או מחשבה שעוברות בו הן דרך לראות את האלוהים שמאחוריהן. פנחס שדה היה אדם מאמין שחי מתוך תחושת נוכחות אלוהית מתמדת, אך הוא לא היה דתי בשום שלב, אם וכאשר הלךלבית הכנסת או לכנסיה הוא עשה זאת לא כחובה אלא כהתנסות, כדרך לחוות ולפגוש את הנוכחות האלוהית. בין המקורות המשפיעים עליו ניתן למנות את התנך, הברית החדשה, ניטשה, הלדרלין. בבסיסו של דבר פנחס שדה היה אדם מאוד אקזיסטנציאליסטי, אדם הממוקד בקיום היומיומי (האקזיסטנציה) ולא בתיאוריות והמהויות המופשטות שבחלל האויר, הוא ראה את כל אדם כנולד וחי את חייו שלו, לא את עולם האידיאות, וראה, כאדם מאמין, את משימתו כנגזרת מתוך כך: להיות אדם, לחוש חמלה ולסייע לזולת, להכיר בקיום האלוהי ולחוש אותו במהך הדברים. הוא לא חיפש הבטחה וגמול ולא ציפה לעולם הבא, מבחינתו תחושת קיום האל וגילויו בדרכי החיים הם הגמול עצמו והם המטרה. הוא גם לא קיבל את היחיד כחלק מקבוצה לאומית או אחרת, הוא לא היה ציוני, לא ראה שום דטרמיניזם בחיים או השתייכות: זה רק היחיד, האל ודרכי החיים המסתוריות. בנוסף ל"החיים כמשל" הוא כתב ספרים רבים נוספים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, כולם ביטוי לאותה דרך שלו אבל לא ממוקדים כמו הספר הראשון.