טס מעל העיר
New member
פלשאבק
מתוך "אומנות להמונים" www.art4all.up.co.il פלאש-בק השעון המעורר צפצף בקול צורם ורם מדי, וכמעט הקפיץ אותו ממיטתו. לרגע זה נשמע ממש כמו שריקת פגז שעפה מעל לראשו. אך לא, זה היה בסך הכל השעון שליד מיטתו. הוא חבט בו בכזו עוצמה שכמעט וריסק אותו אל הריצפה. שעונים דיגיטלים מחורבנים, למה הם חייבים להשמיע את הצלצולים הנוראים האלה? מה רע בצלצול השכמה "פעמוני" נורמלי? הוא החליט שהוא יקנה בקרוב שעון רדיו. כן, זה יהיה הדבר הטוב ביותר. שעון רדיו שיעיר אותו לצלילי שירים מרגיעים כל בוקר. זו הדרך לקום. הוא הביט לצידו. אישתו עוד ישנה. זה טוב. הוא אהב מאוד את אישתו, אך גם אהב מאוד את הדקות הראשונות והשקטות של הבוקר, ואהב להתרפק על השקט הזה לבד עם מחשבותיו. הוא התגנב אל מחוץ למיטה, משתדל שלא להעיר אותה, וניגש למקלחת. התחושה של המים המותזים על פניו היתה כל-כך טובה, אולי אף טובה מדי. הוא הרגיש כאילו עמד כל היום בשמש, ולא קם כרגע ממיטתו. גופו כאב מעט. המזרן הארור שובר לו את הגב! הוא החליט שהוא גם יקנה לעצמו ולאישתו מזרן חדש. היום היה יום מיוחד במינו. היום עברו בדיוק חמש-עשרה שנה מהיום בו שוחרר משבי האויב. חמש-עשרה שנה, ובכל זאת הוא זכר זאת כאילו זה קרה רק אתמול. הוא עדיין היה יכול להריח את ריח החול והאבק ששרר בחדרון הקטן שבו הוחזק. הוא עדיין היה יכול לטעום את טעמו של החול עליו ישן בלילות. כל החדר היה עמוס בחול, כאילו מי שבנה אותו שכח, מסיבה זו או אחרת, לבנות גם ריצפה למקום. ורעש ההפצות שליווה אותו כל הבקרים, שריקת הפגזים העפים באוויר, הכל עדיין היה חקוק בזיכרונו בצורה כל-כך חדה, עד שהיה נדמה לו שהוא עדיין מסוגל לשמוע זאת. אבל בכל זאת עברו מאז חמש-עשרה שנה, הרי זהו המאורע שחוגגים היום. הוא כבר לא היה בשבי, הוא היה בדירתו החמימה, ביחד עם אישתו ושני ילדיו הקטנים. את אישתו הוא הכיר בבית החולים שאליו הושפז לאחר השחרור. הימים הראשונים היו הקשים מכולם, הוא היה בהלם ובקושי הצליח לזוז. היא היתה אחות בבית החולים וטיפלה בו. הוא מיד הבחין ביופיה, מהרגע הראשון שראה אותה. איך אפשר שלא להבחין בעיניים הכחולות האלה, בשיער הבלונדיני המתולתל, באף הקטן והחמוד, בשפתיים האדומות כדם, בשדיים הזקורים וברגליים הארוכות והחלקות כמשי? היא היתה הבחורה היפה ביותר שראה כל חייו, והוא ידע זאת בשניה שבה עיניו נפלו עליה. אומנם לא היה יכול להביע זאת (קול מסוים במוחו התעקש שהיא מרגלת שלהם, של האויב, אבל כאלו הם המחשבות כשאתה שרוי בהלם), אך הוא ידע. כעבור שבועיים בערך, החל מצבו להשתפר. הוא החל לגלות עניין בסביבה ואפילו פלט מילה או שתיים מפעם לפעם. וכל הזמן הזה, היא היתה לצידו. כעבור שלושה שבועות נוספים, הוא כבר דיבר עם כולם, ובעיקר נהנה לדבר איתה. היא היתה כל-כך מבינה, קולה עדין ורך, כל מילה נאמרה בתשוקה עזה. כעבור כמה ימים נוספים הוא אפילו צחק. היתה זו הפעם הראשונה מאז ארבעה חודשים. אז הוא גם החל לספר לה על מה שעבר בשבי. הוא היה בשבי קרוב לחודשיים, וזה היה תופת. קשרו לרגלו שרשרת כמו לחיה, ורוב הזמן מנעו ממנו מים ואוכל. לא נתנו לו לרעוב או למות בצמא, רק נתנו לו לסבול. בכל פעם שהיה מגיע למצב מסוכן, מיד הגישו לו ארוחת מלכים ואת כל הנוזלים שהיה זקוק להם. אך הצפיה בין ארוחה לארוחה היתה גהינום. הוא לא ידע מדוע הם עושים זאת, הם אפילו לא שאלו אותו שאלות. כנראה שהם פשוט כאלה חיות אכזריות, האויבים האלו. איזה מזל שהוא כבר לא שם. הוא ישב במטבח, שותה קפה ומביט מהחלון, כשאישתו נכנסה לחדר. היא בירכה אותו לבוקר טוב ונשקה לו. הוא חייך. היא תמיד גרמה לו לחייך. כמה שהם היו מאושרים. היא שאלה אם הוא מוכן למסיבה היום והוא ענה שכן. היא אמרה שהיא יודעת שהוא לא אוהב שהרבה אנשים מביטים בו, אך זה משהו שפשוט הוא יצטרך לשאת היום. הוא אמר שהוא מבין ושזו לא תהיה בעיה, כל עוד זה יהיה קצר. היא הבטיחה שזה יהיה קצר ככל שניתן. היא הזכירה לו שיש גם צדדים טובים למסיבה. חברים קרובים שלו יבואו. חברים שהוא לא ראה כבר הרבה מאוד שנים. הוא שאל מי מגיע, והיא ענתה ששוקי, בני, אלון וגבע. אלון וגבע? הוא השתומם. היה נדמה לו שהם מתים, אבל כנראה שלא. אם היא אומרת שהם יגיעו, איך יתכן שהם מתים. ארבעת החברים הללו היו החברים הטובים ביותר שלו, למרות שלא ראה אותם כבר קרוב לחמש-עשרה שנה, זאת מפני שהם עברו יחד משהו שיוצר חברים כאלו. הם היו איתו שם. הם סבלו כמוהו. הם עונו כמוהו. הם נקשרו אל הקיר כמוהו. הם היו חמישה ניצולים (אתה בטוח שלא שלושה?) שהיו יחדיו בתופת וחזרו יחדיו הביתה. וחוויה כזו יוצרת קשר בין אנשים, קשר מיוחד שלא ניתק לעולם. וכעת הגיעה השעה לקחת את שני ילדיו לבית הספר. שני בניו, אורי בן השלוש-עשרה ודני בן העשר. זה גרם לו להיזכר ביום שבו אורי נולד. כמה הוא שמח, וכמה היא שמחה. הוא כל-כך רצה שזה יהיה בן, וכאילו כדי לפצות אותו על מה שעבר, הוא קיבל את מבוקשו. הוא הבחין כעת כי נעליו של בנו הבכור מרופטות ומטונפות. הן נראו מלאות ב (זה לא חול, נכון?) לכלוך כלשהו. הוא העיר על כך ובנו חייך ושאל אם הוא מעוניין לקנות לו נעלים חדשות. הוא ענה שהוא בהחלט מעוניין ומאיזושהי סיבה, אישתו ושני ילדיו פרצו בצחוק. וצחוקה שוב החזיר אותו אחורה בזמן, אל הזמן שבו נפגשו. אחרי שיצא מבית החולים, הם כמעט מיד החליטו להתחתן. וכמעט מיד אחרי החתונה, הם התחילו בניסיונות להביא ילדים (ניסיונות מהם נהנה עד מאוד). אך נדרשו להם שנתיים כדי להצליח. הרופאים לא האמינו שזה אפשרי, ספירת הזרע שלו היתה נמוכה מדי, אך בסופו של דבר הוא הוכיח את ההפך. אולי גם זה היה "צ´ופר" קטן, כפיצוי על מה שעבר. ועכשיו נערכו ההכנות האחרונות לקראת המסיבה. אישתו ניקתה וסידרה כל פינה, והכינה שולחן מלא באוכל בשביל האורחים. הוא היה רעב נורא, אך היא לא נתנה לו לגעת בזה. היא אמרה שיוכל לאכול כשיגיע הזמן. ואז האורחים החלו להגיע. היו שם הרבה מאוד אנשים, יותר מדי לטעמו. החל בקרובי משפחה רחוקים שהוא לא ממש חיבב, וכלה בחברים שהוא כלל לא הכיר. אימו היתה שם. היא חיבקה ונישקה אותו ואמרה שוב, כמו בכל שנה ביום זה, כמה היא מצטערת שאביו, עליו השלום, לא זכה לראותו חופשי. אביו מת מהתקף לב כשהיה בשבי. האורחים חגו סביבו, שאלו אותו שאלות, בירכו אותו, לחצו את ידיו, צחקו (עליו?) איתו וחלקם אף חיבקו ונישקו אותו. הוא עדיין היה רעב, אך עדיין לא יכול היה לאכול, למרות שכל היתר אכלו. זה עדיין לא היה הזמן. הוא נזכר כיצד לא עבד במשך כמעט חמש שנים, פשוט מכיוון שלא יכול היה להסתדר עדיין כראוי עם אנשים אחרים. לא ברמה המאפשרת לעבוד. היחידה שהיה מסתדר איתה, היתה אהובתו, אישתו. אך לבסוף נפשו החלימה לגמרי, והוא מצא עבודה בתחום המחשבים. תמיד הוא אמר שהתחום הזה יתפוס תאוצה ויהיה העתיד הכלכלי של העולם, והוא צדק בכך. העבודה השתלמה, והם יכלו להרשות לעצמם את הדירה הזאת, קוטג´ בשכונת יוקרה, ואת כל יתר המותרות שמהם נהנו. לפעמים הוא באמת חש כאילו מישהו למעלה אוהב אותו ומפצה אותו על כל הסבל שעבר. ועכשיו הדלת נפתחה, ושוקי ובני, חבריו מהשבי, נכנסו פנימה. ליבו קפץ משמחה, הם לא השתנו כלל וכלל. למעשה הם נראו כאילו לא הזדקנו ביום אחד אפילו. שניהם צעדו בצליעות מוזרות, ואז בני נפל על הריצפה. כנראה שהרעב גרם לו לראות דברים, כי כשבני פגע ברצפה, הוא היה בטוח שהוא רואה חול מתפזר ברחבי החדר. החול כאילו הופיע משום-מקום ונעלם. הוא ממש היה חייב לאכול משהו, אם הרעב גורם לו להזיות. בני התרומם לרגליו ונשען אל הקיר ביחד עם שוקי. הוא שאל אותם אם הם בסדר והם הביטו בו ואמרו שברור שכן. בני אמר שהם יצטרכו יותר מזה כדי לשבור אותם. הוא לא בדיוק הבין למה הכוונה, ולכן החליט לא לדוש בזה. הוא שאל איפה אלון וגבע, אך השנים רק הביטו בתמיהה. הוא שאל שוב והם שאלו למה הוא מתכוון. הוא סיפר להם שאישתו הבטיחה לו שהם יבואו גם כן. הם שאלו אותו שוב למה הוא מתכוון. כעת הוא החל לחשוב שהם מנסים לעבוד עליו בדרך כלשהי, וזה הרגיז אותו מעט. הוא אמר בקול תקיף, שיפסיקו עם השטויות ושיענו לו. שוקי פנה לבני ואמר שלו שהוא בודאי הוזה. (המשך באתר)
מתוך "אומנות להמונים" www.art4all.up.co.il פלאש-בק השעון המעורר צפצף בקול צורם ורם מדי, וכמעט הקפיץ אותו ממיטתו. לרגע זה נשמע ממש כמו שריקת פגז שעפה מעל לראשו. אך לא, זה היה בסך הכל השעון שליד מיטתו. הוא חבט בו בכזו עוצמה שכמעט וריסק אותו אל הריצפה. שעונים דיגיטלים מחורבנים, למה הם חייבים להשמיע את הצלצולים הנוראים האלה? מה רע בצלצול השכמה "פעמוני" נורמלי? הוא החליט שהוא יקנה בקרוב שעון רדיו. כן, זה יהיה הדבר הטוב ביותר. שעון רדיו שיעיר אותו לצלילי שירים מרגיעים כל בוקר. זו הדרך לקום. הוא הביט לצידו. אישתו עוד ישנה. זה טוב. הוא אהב מאוד את אישתו, אך גם אהב מאוד את הדקות הראשונות והשקטות של הבוקר, ואהב להתרפק על השקט הזה לבד עם מחשבותיו. הוא התגנב אל מחוץ למיטה, משתדל שלא להעיר אותה, וניגש למקלחת. התחושה של המים המותזים על פניו היתה כל-כך טובה, אולי אף טובה מדי. הוא הרגיש כאילו עמד כל היום בשמש, ולא קם כרגע ממיטתו. גופו כאב מעט. המזרן הארור שובר לו את הגב! הוא החליט שהוא גם יקנה לעצמו ולאישתו מזרן חדש. היום היה יום מיוחד במינו. היום עברו בדיוק חמש-עשרה שנה מהיום בו שוחרר משבי האויב. חמש-עשרה שנה, ובכל זאת הוא זכר זאת כאילו זה קרה רק אתמול. הוא עדיין היה יכול להריח את ריח החול והאבק ששרר בחדרון הקטן שבו הוחזק. הוא עדיין היה יכול לטעום את טעמו של החול עליו ישן בלילות. כל החדר היה עמוס בחול, כאילו מי שבנה אותו שכח, מסיבה זו או אחרת, לבנות גם ריצפה למקום. ורעש ההפצות שליווה אותו כל הבקרים, שריקת הפגזים העפים באוויר, הכל עדיין היה חקוק בזיכרונו בצורה כל-כך חדה, עד שהיה נדמה לו שהוא עדיין מסוגל לשמוע זאת. אבל בכל זאת עברו מאז חמש-עשרה שנה, הרי זהו המאורע שחוגגים היום. הוא כבר לא היה בשבי, הוא היה בדירתו החמימה, ביחד עם אישתו ושני ילדיו הקטנים. את אישתו הוא הכיר בבית החולים שאליו הושפז לאחר השחרור. הימים הראשונים היו הקשים מכולם, הוא היה בהלם ובקושי הצליח לזוז. היא היתה אחות בבית החולים וטיפלה בו. הוא מיד הבחין ביופיה, מהרגע הראשון שראה אותה. איך אפשר שלא להבחין בעיניים הכחולות האלה, בשיער הבלונדיני המתולתל, באף הקטן והחמוד, בשפתיים האדומות כדם, בשדיים הזקורים וברגליים הארוכות והחלקות כמשי? היא היתה הבחורה היפה ביותר שראה כל חייו, והוא ידע זאת בשניה שבה עיניו נפלו עליה. אומנם לא היה יכול להביע זאת (קול מסוים במוחו התעקש שהיא מרגלת שלהם, של האויב, אבל כאלו הם המחשבות כשאתה שרוי בהלם), אך הוא ידע. כעבור שבועיים בערך, החל מצבו להשתפר. הוא החל לגלות עניין בסביבה ואפילו פלט מילה או שתיים מפעם לפעם. וכל הזמן הזה, היא היתה לצידו. כעבור שלושה שבועות נוספים, הוא כבר דיבר עם כולם, ובעיקר נהנה לדבר איתה. היא היתה כל-כך מבינה, קולה עדין ורך, כל מילה נאמרה בתשוקה עזה. כעבור כמה ימים נוספים הוא אפילו צחק. היתה זו הפעם הראשונה מאז ארבעה חודשים. אז הוא גם החל לספר לה על מה שעבר בשבי. הוא היה בשבי קרוב לחודשיים, וזה היה תופת. קשרו לרגלו שרשרת כמו לחיה, ורוב הזמן מנעו ממנו מים ואוכל. לא נתנו לו לרעוב או למות בצמא, רק נתנו לו לסבול. בכל פעם שהיה מגיע למצב מסוכן, מיד הגישו לו ארוחת מלכים ואת כל הנוזלים שהיה זקוק להם. אך הצפיה בין ארוחה לארוחה היתה גהינום. הוא לא ידע מדוע הם עושים זאת, הם אפילו לא שאלו אותו שאלות. כנראה שהם פשוט כאלה חיות אכזריות, האויבים האלו. איזה מזל שהוא כבר לא שם. הוא ישב במטבח, שותה קפה ומביט מהחלון, כשאישתו נכנסה לחדר. היא בירכה אותו לבוקר טוב ונשקה לו. הוא חייך. היא תמיד גרמה לו לחייך. כמה שהם היו מאושרים. היא שאלה אם הוא מוכן למסיבה היום והוא ענה שכן. היא אמרה שהיא יודעת שהוא לא אוהב שהרבה אנשים מביטים בו, אך זה משהו שפשוט הוא יצטרך לשאת היום. הוא אמר שהוא מבין ושזו לא תהיה בעיה, כל עוד זה יהיה קצר. היא הבטיחה שזה יהיה קצר ככל שניתן. היא הזכירה לו שיש גם צדדים טובים למסיבה. חברים קרובים שלו יבואו. חברים שהוא לא ראה כבר הרבה מאוד שנים. הוא שאל מי מגיע, והיא ענתה ששוקי, בני, אלון וגבע. אלון וגבע? הוא השתומם. היה נדמה לו שהם מתים, אבל כנראה שלא. אם היא אומרת שהם יגיעו, איך יתכן שהם מתים. ארבעת החברים הללו היו החברים הטובים ביותר שלו, למרות שלא ראה אותם כבר קרוב לחמש-עשרה שנה, זאת מפני שהם עברו יחד משהו שיוצר חברים כאלו. הם היו איתו שם. הם סבלו כמוהו. הם עונו כמוהו. הם נקשרו אל הקיר כמוהו. הם היו חמישה ניצולים (אתה בטוח שלא שלושה?) שהיו יחדיו בתופת וחזרו יחדיו הביתה. וחוויה כזו יוצרת קשר בין אנשים, קשר מיוחד שלא ניתק לעולם. וכעת הגיעה השעה לקחת את שני ילדיו לבית הספר. שני בניו, אורי בן השלוש-עשרה ודני בן העשר. זה גרם לו להיזכר ביום שבו אורי נולד. כמה הוא שמח, וכמה היא שמחה. הוא כל-כך רצה שזה יהיה בן, וכאילו כדי לפצות אותו על מה שעבר, הוא קיבל את מבוקשו. הוא הבחין כעת כי נעליו של בנו הבכור מרופטות ומטונפות. הן נראו מלאות ב (זה לא חול, נכון?) לכלוך כלשהו. הוא העיר על כך ובנו חייך ושאל אם הוא מעוניין לקנות לו נעלים חדשות. הוא ענה שהוא בהחלט מעוניין ומאיזושהי סיבה, אישתו ושני ילדיו פרצו בצחוק. וצחוקה שוב החזיר אותו אחורה בזמן, אל הזמן שבו נפגשו. אחרי שיצא מבית החולים, הם כמעט מיד החליטו להתחתן. וכמעט מיד אחרי החתונה, הם התחילו בניסיונות להביא ילדים (ניסיונות מהם נהנה עד מאוד). אך נדרשו להם שנתיים כדי להצליח. הרופאים לא האמינו שזה אפשרי, ספירת הזרע שלו היתה נמוכה מדי, אך בסופו של דבר הוא הוכיח את ההפך. אולי גם זה היה "צ´ופר" קטן, כפיצוי על מה שעבר. ועכשיו נערכו ההכנות האחרונות לקראת המסיבה. אישתו ניקתה וסידרה כל פינה, והכינה שולחן מלא באוכל בשביל האורחים. הוא היה רעב נורא, אך היא לא נתנה לו לגעת בזה. היא אמרה שיוכל לאכול כשיגיע הזמן. ואז האורחים החלו להגיע. היו שם הרבה מאוד אנשים, יותר מדי לטעמו. החל בקרובי משפחה רחוקים שהוא לא ממש חיבב, וכלה בחברים שהוא כלל לא הכיר. אימו היתה שם. היא חיבקה ונישקה אותו ואמרה שוב, כמו בכל שנה ביום זה, כמה היא מצטערת שאביו, עליו השלום, לא זכה לראותו חופשי. אביו מת מהתקף לב כשהיה בשבי. האורחים חגו סביבו, שאלו אותו שאלות, בירכו אותו, לחצו את ידיו, צחקו (עליו?) איתו וחלקם אף חיבקו ונישקו אותו. הוא עדיין היה רעב, אך עדיין לא יכול היה לאכול, למרות שכל היתר אכלו. זה עדיין לא היה הזמן. הוא נזכר כיצד לא עבד במשך כמעט חמש שנים, פשוט מכיוון שלא יכול היה להסתדר עדיין כראוי עם אנשים אחרים. לא ברמה המאפשרת לעבוד. היחידה שהיה מסתדר איתה, היתה אהובתו, אישתו. אך לבסוף נפשו החלימה לגמרי, והוא מצא עבודה בתחום המחשבים. תמיד הוא אמר שהתחום הזה יתפוס תאוצה ויהיה העתיד הכלכלי של העולם, והוא צדק בכך. העבודה השתלמה, והם יכלו להרשות לעצמם את הדירה הזאת, קוטג´ בשכונת יוקרה, ואת כל יתר המותרות שמהם נהנו. לפעמים הוא באמת חש כאילו מישהו למעלה אוהב אותו ומפצה אותו על כל הסבל שעבר. ועכשיו הדלת נפתחה, ושוקי ובני, חבריו מהשבי, נכנסו פנימה. ליבו קפץ משמחה, הם לא השתנו כלל וכלל. למעשה הם נראו כאילו לא הזדקנו ביום אחד אפילו. שניהם צעדו בצליעות מוזרות, ואז בני נפל על הריצפה. כנראה שהרעב גרם לו לראות דברים, כי כשבני פגע ברצפה, הוא היה בטוח שהוא רואה חול מתפזר ברחבי החדר. החול כאילו הופיע משום-מקום ונעלם. הוא ממש היה חייב לאכול משהו, אם הרעב גורם לו להזיות. בני התרומם לרגליו ונשען אל הקיר ביחד עם שוקי. הוא שאל אותם אם הם בסדר והם הביטו בו ואמרו שברור שכן. בני אמר שהם יצטרכו יותר מזה כדי לשבור אותם. הוא לא בדיוק הבין למה הכוונה, ולכן החליט לא לדוש בזה. הוא שאל איפה אלון וגבע, אך השנים רק הביטו בתמיהה. הוא שאל שוב והם שאלו למה הוא מתכוון. הוא סיפר להם שאישתו הבטיחה לו שהם יבואו גם כן. הם שאלו אותו שוב למה הוא מתכוון. כעת הוא החל לחשוב שהם מנסים לעבוד עליו בדרך כלשהי, וזה הרגיז אותו מעט. הוא אמר בקול תקיף, שיפסיקו עם השטויות ושיענו לו. שוקי פנה לבני ואמר שלו שהוא בודאי הוזה. (המשך באתר)