פלסטיין,טכסס ל"פלסטינאים"-א"י לע"י!
היה היה פעם בול שבאותיות עבריות ברורות, גדולות למדי ומרובעות, היה כתוב עליו לאמור: "פלסטינה (א"י)". מאחר שמחשבים ודו"אל בתקופה ההיא אז טרם היו קיימים במציאות, ממילא לא היה לשכמותי אז מנוס מלהצמיד את מוצרי הכילאיים הללו אל מעטפות מיכתבינו בהמוניהם. ולמה זה כיניתים מוצרי כילאיים? שהרי שתי הגדרות ניגודיות אלו מעצם טיבעם שוללות זו את זו. אדריאנוס קיסר רומי, עם הביסו את מצביא המרד הממוקד במצודת בית-הר, היא ביתר, הסב את שמה של הארץ שידועה היתה עד אז, גם בכפיפותה לכיבוש הרומאי ובמו-חורבנה, כ"יודיאה", כלומר: ארץ יהודה, ל"פלסטינה פרימה, פלסטינה סיקונדה., ופלסטינה טרציא", כלומר צירוף משולש של פלסטינה הראשונה, השנייה, והשלישית, ואת שמה של ירושלים אז הסב ל"אליא קפיטולינה", עיר שמחוץ לתחום היתה לחלוטין לכל יהודי באשר יהודי הוא. מיסתבר אפוא שהגדרת הארץ כ"פלסטינה", זו שבראשית המאה השביעית קיבלוה הפולשים הערבים שדהרו אז מן החיג'אז לעבר ארם-הנהריים ושבדרכם הסתערו, בין הייתר, גם על ארץ-ישראל, ב"ירושה" מן המעצמה אשר הביסוה, היא ביצנץ יורשת רומא, לא היתה אז, כפי שאיננה גם עתה, אלא תחבולת-אויב להתעלם מזיקת הבעלות של עם ישראל על ארצו – ולהכחישה באמצעות עצם שינוי השם הזה, כאות לתבוסה שהונחלה בידיהם לעם השוכן בה-בארץ, תחילה בידי הכובש הרומאי ולאחר-מכן בידי הפולש המוסלמי-ערבי. ונישאלת מאליה השאלה: מאימתי נהוג הוא שתיקרא ארץ המיושבת בידי בניה-בוניה בשם שהודבק לה בידי צוררים ואוייבים שזינקו כשהם רכובים במרכבות ברזל או על גבות גמליהם לכובשה מבחוץ? מכאן שלא ייתכן שיהיה שמה של ארץ ישראל בעת ובעונה אחת גם פלסטינה, או פלסטין, וגם א"י, שזה כידוע ראשי תיבות של ארץ-ישראל, כפי שצויין בבולים ההם, מתוצרת שילטון המנדט הבריטי הזכור-לשימצה, שאחיי וריעיי, ואני הקטן בתוכם, לחמנו בו בשל-כך והיכינוהו שוק על ירך והנסנוהו מן הארץ כליל, אחת ולתמיד. ה"אחת ולתמיד" אמרתי כאן? אכן כה סברנו. הלוא בידוע הוא שמר "סנה", כך בלועזית, דביקותו-לכאורה ב"מכת הדרכים", זו המהדורה העדכנית של אותו ספר שחור, המכונה "לבן", משנת אלף תשע מאות שלושים ותשע, באה לה לאישיות הטכסאסית ההיא לא מגידולי שדהו שלו עצמו אלא בעגלתו של טוני בריקאבוני הוא חורש. משמע: אנחנו, בני-הברית, אמנם גירשנו אז מארצנו את קלון-קלגסי-הבריט, אך הללו כרגע חזרו על עיקבותיהם, מוסווים בקושי, בדלת האחורית, וצורך יהיה לבלי-מנוס, למען נחיה, כפי-הניראה, לשוב ולהנחותם לעבר שער-היציאה, על מנת שיתכבדו ויסתלקו וישובו להם לאייהם שלהם הלוטים בערפילים ויחדלו להם ממעלליהם בארץ לא-להם. סיכומו של דבר: מדינה "פלסטינית" ב"פלסטינה"? יופי! אלא שביסודו של דבר מתבקשת כאן הבהרת-מה: ארץ-תעלומות אגדית זו המכונה בשם תימהוני זה היכן היא, בעצם? האמת היא שהעולם הרחב עד לפני זמן קצר יחסית לא ידע מענה על סוגיא זו, אך בהתרסק, לא-מכבר, החללית, אכן נודע הדבר, שכן בדיוק בעיירה ש""פלסטיין" שמה, אשר במדינת טכסאס שבארצות הברית, כלומר באחת ההתנחלויות, או המאחזים, שב"שטחים". אשר בעת כינון העצמאות האמריקאית בכנס של שלוש-עשרה המושבות בפילדלפיא היה מחוץ לטווח הריבונות האמריקאית מכל-וכול – מקום שניראים הדברים כי מועד היה לפורענות – שם ולא אי-שם אירע אותו אסון מחריד. והואיל ולא גלוי ולא ידוע לנו, המלומדים הניבערים כה מדעת, על שום מקום אחר ברחבי היקום ששם נדוש וחבוט זה, פלסטין, הולמו והוא הולם את שמו, אף ביותר מאשר בהיבט אחד בלבד, ושאיננו עשוי כילאיים (דמוי-התמליל אשר על מיודענו הבול), לכן כלה היא ונחרצה היא שהמארחת המיועדת לכינון המדינה הפלסטינאית שדוגל בה איש טכסאס ההוא, בהכרח תהיה לא אחרת מטכסאס עצמה, ובייתר-ייחוד העיירה פלסטין שבטכסאס, על סביבותיה ובנותיה – שכן אין זה אלא טיבעי שתיועד "פלסטין" ל"פלסטינאים"- וארץ-ישראל לבני-ישראל. שוב לא יהיה אז אילוץ להפרת דיברתו של מחריב ימית הנודע בשערים, אלא בהעמדת דבריו על דיוקם בלבד, מבחינה גיאוגרפית גרידא. אגב, זיקת הגומלין הערבית טמונה-צפונה גם בשם בירתה של אותה מדינה, היא אוסטין, כלומר: המיזרח התיכון – בערבית: אלשרק אלאוסאט, בקיצור: אוסטין - הלוא הוא דבר האומר דורשני. והיה כי ישאל השואל וייתמה: מה זכות לו לחובב השיקמים ההוא להעניק מענק לזולתו מן השייך לטכסאסאים שמקומם מעבר לשני ימים והלאה – אזי ענוה יענה העונה: וכי ניסיונו של הלה כמהרסה של עיר-ואם-בישראל אחת, מלפני שנים די-רבות, אך בלתי-הנישכח לצמיתות, מכשירו ממילא ומייפה את כוחו להרוס כעת את המולדת כולה? שבניגוד לאותה חווה נאה איננה כלל בגדר רכושו הפרטי, אלא שייכת היא כל-כולה, קיבוצית, לכל יהודי ולכל יהודיה בכל הדורות העתידים לבוא, ואין שום דתן ושום עמירם ושום סנבלט במלוא עולם, יהיה אשר יהיה תוארם, זכאי להפקיע אותה, כולה או מיקצתה או מיקצת-מיקצתה, מרשות עם ישראל, בין זה השוכן בציון ובין זה שעודנו גולה בנכר! כשם שגם ג'ורג' וגם טוני אין זה, כידוע, מסמכותם להבקיע ולו קיסם זעיר שבזעירים מחבל-ארץ כלשהו המהווה חלק בלתי-ניפרד מארצותיהם שלהם, על מנת להסגירו לטוב שבידידיהם, קל וחומר לרע שבחורשי השמדתם, אם וכאשר ישנם. שלכם ברחשי-כבוד מצויינים ובאהבת-ישראל גורפת, הוגה דעות
היה היה פעם בול שבאותיות עבריות ברורות, גדולות למדי ומרובעות, היה כתוב עליו לאמור: "פלסטינה (א"י)". מאחר שמחשבים ודו"אל בתקופה ההיא אז טרם היו קיימים במציאות, ממילא לא היה לשכמותי אז מנוס מלהצמיד את מוצרי הכילאיים הללו אל מעטפות מיכתבינו בהמוניהם. ולמה זה כיניתים מוצרי כילאיים? שהרי שתי הגדרות ניגודיות אלו מעצם טיבעם שוללות זו את זו. אדריאנוס קיסר רומי, עם הביסו את מצביא המרד הממוקד במצודת בית-הר, היא ביתר, הסב את שמה של הארץ שידועה היתה עד אז, גם בכפיפותה לכיבוש הרומאי ובמו-חורבנה, כ"יודיאה", כלומר: ארץ יהודה, ל"פלסטינה פרימה, פלסטינה סיקונדה., ופלסטינה טרציא", כלומר צירוף משולש של פלסטינה הראשונה, השנייה, והשלישית, ואת שמה של ירושלים אז הסב ל"אליא קפיטולינה", עיר שמחוץ לתחום היתה לחלוטין לכל יהודי באשר יהודי הוא. מיסתבר אפוא שהגדרת הארץ כ"פלסטינה", זו שבראשית המאה השביעית קיבלוה הפולשים הערבים שדהרו אז מן החיג'אז לעבר ארם-הנהריים ושבדרכם הסתערו, בין הייתר, גם על ארץ-ישראל, ב"ירושה" מן המעצמה אשר הביסוה, היא ביצנץ יורשת רומא, לא היתה אז, כפי שאיננה גם עתה, אלא תחבולת-אויב להתעלם מזיקת הבעלות של עם ישראל על ארצו – ולהכחישה באמצעות עצם שינוי השם הזה, כאות לתבוסה שהונחלה בידיהם לעם השוכן בה-בארץ, תחילה בידי הכובש הרומאי ולאחר-מכן בידי הפולש המוסלמי-ערבי. ונישאלת מאליה השאלה: מאימתי נהוג הוא שתיקרא ארץ המיושבת בידי בניה-בוניה בשם שהודבק לה בידי צוררים ואוייבים שזינקו כשהם רכובים במרכבות ברזל או על גבות גמליהם לכובשה מבחוץ? מכאן שלא ייתכן שיהיה שמה של ארץ ישראל בעת ובעונה אחת גם פלסטינה, או פלסטין, וגם א"י, שזה כידוע ראשי תיבות של ארץ-ישראל, כפי שצויין בבולים ההם, מתוצרת שילטון המנדט הבריטי הזכור-לשימצה, שאחיי וריעיי, ואני הקטן בתוכם, לחמנו בו בשל-כך והיכינוהו שוק על ירך והנסנוהו מן הארץ כליל, אחת ולתמיד. ה"אחת ולתמיד" אמרתי כאן? אכן כה סברנו. הלוא בידוע הוא שמר "סנה", כך בלועזית, דביקותו-לכאורה ב"מכת הדרכים", זו המהדורה העדכנית של אותו ספר שחור, המכונה "לבן", משנת אלף תשע מאות שלושים ותשע, באה לה לאישיות הטכסאסית ההיא לא מגידולי שדהו שלו עצמו אלא בעגלתו של טוני בריקאבוני הוא חורש. משמע: אנחנו, בני-הברית, אמנם גירשנו אז מארצנו את קלון-קלגסי-הבריט, אך הללו כרגע חזרו על עיקבותיהם, מוסווים בקושי, בדלת האחורית, וצורך יהיה לבלי-מנוס, למען נחיה, כפי-הניראה, לשוב ולהנחותם לעבר שער-היציאה, על מנת שיתכבדו ויסתלקו וישובו להם לאייהם שלהם הלוטים בערפילים ויחדלו להם ממעלליהם בארץ לא-להם. סיכומו של דבר: מדינה "פלסטינית" ב"פלסטינה"? יופי! אלא שביסודו של דבר מתבקשת כאן הבהרת-מה: ארץ-תעלומות אגדית זו המכונה בשם תימהוני זה היכן היא, בעצם? האמת היא שהעולם הרחב עד לפני זמן קצר יחסית לא ידע מענה על סוגיא זו, אך בהתרסק, לא-מכבר, החללית, אכן נודע הדבר, שכן בדיוק בעיירה ש""פלסטיין" שמה, אשר במדינת טכסאס שבארצות הברית, כלומר באחת ההתנחלויות, או המאחזים, שב"שטחים". אשר בעת כינון העצמאות האמריקאית בכנס של שלוש-עשרה המושבות בפילדלפיא היה מחוץ לטווח הריבונות האמריקאית מכל-וכול – מקום שניראים הדברים כי מועד היה לפורענות – שם ולא אי-שם אירע אותו אסון מחריד. והואיל ולא גלוי ולא ידוע לנו, המלומדים הניבערים כה מדעת, על שום מקום אחר ברחבי היקום ששם נדוש וחבוט זה, פלסטין, הולמו והוא הולם את שמו, אף ביותר מאשר בהיבט אחד בלבד, ושאיננו עשוי כילאיים (דמוי-התמליל אשר על מיודענו הבול), לכן כלה היא ונחרצה היא שהמארחת המיועדת לכינון המדינה הפלסטינאית שדוגל בה איש טכסאס ההוא, בהכרח תהיה לא אחרת מטכסאס עצמה, ובייתר-ייחוד העיירה פלסטין שבטכסאס, על סביבותיה ובנותיה – שכן אין זה אלא טיבעי שתיועד "פלסטין" ל"פלסטינאים"- וארץ-ישראל לבני-ישראל. שוב לא יהיה אז אילוץ להפרת דיברתו של מחריב ימית הנודע בשערים, אלא בהעמדת דבריו על דיוקם בלבד, מבחינה גיאוגרפית גרידא. אגב, זיקת הגומלין הערבית טמונה-צפונה גם בשם בירתה של אותה מדינה, היא אוסטין, כלומר: המיזרח התיכון – בערבית: אלשרק אלאוסאט, בקיצור: אוסטין - הלוא הוא דבר האומר דורשני. והיה כי ישאל השואל וייתמה: מה זכות לו לחובב השיקמים ההוא להעניק מענק לזולתו מן השייך לטכסאסאים שמקומם מעבר לשני ימים והלאה – אזי ענוה יענה העונה: וכי ניסיונו של הלה כמהרסה של עיר-ואם-בישראל אחת, מלפני שנים די-רבות, אך בלתי-הנישכח לצמיתות, מכשירו ממילא ומייפה את כוחו להרוס כעת את המולדת כולה? שבניגוד לאותה חווה נאה איננה כלל בגדר רכושו הפרטי, אלא שייכת היא כל-כולה, קיבוצית, לכל יהודי ולכל יהודיה בכל הדורות העתידים לבוא, ואין שום דתן ושום עמירם ושום סנבלט במלוא עולם, יהיה אשר יהיה תוארם, זכאי להפקיע אותה, כולה או מיקצתה או מיקצת-מיקצתה, מרשות עם ישראל, בין זה השוכן בציון ובין זה שעודנו גולה בנכר! כשם שגם ג'ורג' וגם טוני אין זה, כידוע, מסמכותם להבקיע ולו קיסם זעיר שבזעירים מחבל-ארץ כלשהו המהווה חלק בלתי-ניפרד מארצותיהם שלהם, על מנת להסגירו לטוב שבידידיהם, קל וחומר לרע שבחורשי השמדתם, אם וכאשר ישנם. שלכם ברחשי-כבוד מצויינים ובאהבת-ישראל גורפת, הוגה דעות