רגע היסטורי עם יוסי
"עובר אורח שעייף מהדרך."
היום נדבר על מי שבעיניי נחשב לגדולי המשוררים בשירה העברית המודרנית, חתן פרס ישראל לספרות ב-1968, מחזאי, סופר, עיתונאי ומתרגם ישראלי, שמצד שני גם נחשב ל"משורר החצר" של התנועה הציונית בכלל ושל מפא"י ודוד בן גוריון בפרט, נתן אלתרמן.
אלתרמן נולד בוורשה, אז במערב רוסיה (ב-14 באוגוסט, תאריך נחמד). אביו יצחק היה גם משורר ומחלוצי החינוך לגיל הרך בארץ ישראל, ולימים גם מנהל מחלקת החינוך של עיריית תל אביב(חיבר את יש לנו תיש! וגרם לטעות מאוד גדולה עם הבית השני אבל זה נושא אחר בכלל). בגיל ארבע הם עברו למוסקבה ובגיל 8 לקייב. ב-1919, כשהיה בן תשע, הם התגוררו בקייב ונתן התחיל ללמוד בגימנסיה העברית ולכתוב שירים. בגיל 15 עלה לארץ, לתל אביב.
בגיל 19 למד אלתרמן בצרפת בסורבון וגם למד חקלאות. בשנות ה-30, בהיותו בן 21 בלבד, התפרסם שיר ראשון שלו בכתב עת של אברהם שלונסקי. לאחר מכן התפרסם שיר ראשון בהארץ ובעיתונים אחרים. כשחזר כעבור שנה לארץ הוא התחיל מהר מאוד לעבוד בכתיבה עיתונאית. בנוסף גם כתב שירים לתיאטראות. ביולי 1934 הוא התחיל לפרסם טור בעיתון "דבר" של תנועת הפועלים, עד שעזב אותם והתחיל לכתוב במשך שמונה שנים ב"הארץ".
יחד עם אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ולאה גולדברג, הקים את קבוצת המשוררים "יחדיו". הקבוצה קראה תיגר על ביאליק ועל טשרניחובסקי וקראה לכתיבת שירה מודרנית יותר, בסגנון האירופאי. הם השתמשו בשפה גבוהה ומלאה בסמליות, בקצב ובחריזה משקלית. ב-1938 יצא ספר שיריו הראשון- "כוכבים בחוץ", שהתקבל כחידוש בשירה העברית, והשיר הראשון בו היה "עוד חוזר הניגון".
ב-1934 נישא לשחקנית רחל מרכוס, נישואין שהחזיקו מעמד עד מותו, למרות שקיים גם יחסים עם הציירת צילה בינדר שאיירה את ספרי הילדים שלו. ב-1941 נולדה בתו, תרצה אתר (כתבה את "האריה שאהב תות" ואת "אהבתיה"), שהפכה בעתיד גם היא למשוררת. אלתרמן היה ידוע בזה שהיה סוער, צנוע, חד לשון ואוהב לשתות. מאוד אוהב לשתות.
ב-1943, בעקבות ויכוח עם המו"ל של הארץ, חזר אלתרמן ל"דבר". שם הוא פרסם את הטור המפורסם שלו: "הטור השביעי". הטור היה סאטירי, ביקורתי, ועד תחילת 1967 עסק באירועים אקטואליים כמו במלחמת העולם השנייה. רבים מהשירים שפורסמו שם היו מפורסמים, כמו "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" על ההעפלה, "מכל העמים" על השואה, "צריף בנגב" על 11 הנקודות, וכמובן "מגש הכסף" לאחר תכנית החלוקה.
ב-1943 קיבל אלתרמן על עצמו לתרגם מחזה של סמי גרונמן, שלמה המלך ושלמי הסנדלר. הוא חיבר טקסט למחזה וחשש מאוד לקראת העלאת ההצגה שהמחזה לא יתקבל יפה. בסופו של דבר הפך המחזה למחזה המוצלח ביותר שעלה בארץ, ובשנות ה-60 אלתרמן קיבל על עצמו גם להפוך את המחזה למחזמר, ויחד עם סשה ארגוב כתב שירים למחזמר.
במלחמת העצמאות אלתרמן גויס לצה"ל והצטרף לגדוד של חטיבה שמונה. במבצע יואב, הוא השתתף במבצע ואת תחושותיו כתב בשיר "ליל חניה". כיוון שאלתרמן היה יקר לפלמ"ח ולבן גוריון, יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח שהפך להיות מפקד החטיבה של אלתרמן, חשש לחייו ושחרר אותו מהשירות הצבאי. אלתרמן היה תומך נלהב של בן גוריון, נחשב ל"משורר החצר" (לעתים בלעג) אבל לעתים גם ידע להתעמת עם בן גוריון, למשל בנושא הסכם השילומים.
בניגוד ליחס של בן גוריון ושל רבים ביישוב לגולה ולשואה, אלתרמן הגיב אחרת. הוא התעניין בגורל היהודים בשואה, טען רבות שהמונח "צאן לטבח" הוא מונח מטעה, כתב שירים לכבוד שורדי השואה, ובשיר מפורסם דרש מהמדינה להשוות בין תגובת כל היהודים בשואה: לא רק תגובת מורדי הגטאות, אלא גם יהודים סתם ואפילו היודנראט, מה שגרם לסערה.
ב-1959, כמעט כמו שאלתרמן עשה לדור הקודם של המשוררים, החליט נתן זך, אז משורר צעיר, לבקר קשות את שירת אלתרמן ושלונסקי. הוא תקף את הסגנון עם החריזה והמשקל, וטען שאלתרמן מלאכותי וחסר רגש. הוא דרש שירה ללא חרוז, ללא משקל וללא נושאים גדולים. אלתרמן נפגע מזה מאוד ויש אומרים שבגלל זה החליט להפוך למחזאי באופן מלא.
ב-1970 חלה אלתרמן במחלת מעיים, ובניתוח לקה בהתקף לב. כעבור עשרה ימים נפטר. באמבולנס כתב את הצוואה שלו, וביקש להיקבר כאחד האדם, ולכן לא נקבר עם סופרים אחרים בבית הקברות טרומפלדור.
אה, והוא כתב גם איזה שיר שהבריטים לא אהבו. היה גם את זה.
"אם זמר שיר מזה הוצאנו
אל נתנכר לו ידידי
אל נתיחס נא אל עצמנו
בכובד ראש מופרז מדי."
