רגע היסטורי עם יוסי
"להשתייך לתנועה האחת שלה גם הכוח וגם הצדק".
אז רגע, הצטרפה אלינו היום דמות חדשה. דמות חדשה עם שמות רבים- קראו לו נתן, קראו לו ילין-מור, קראו לו פרידמן-ילין, קראו לו גרא, אבל הסיפור שלו הוא סיפור מדהים במיוחד. מי אתה, נתן ילין-מור?
נתן נולד ביוני 1913, ממש שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בפולין שהייתה אז ברוסיה. אביו לא שב מן המלחמה. התקופה הסוערת הטביעה חותם בנפשו, ובגיל 4.5 כבר למד עברית, תנ"ך וחשבון. הוא עבר לעיר הגדולה כדי ללמוד שם, והתקבל לגימנסיה העברית, ושם התחיל לאהוב גם את הכתיבה.
בגימנסיה הייתה אווירה ארצישראלית מלאה בתנועות נוער ציוניות. בנוסף העצמאות הפולנית היללה את המאבק ההירואי, ונתן, בן 13 בלבד, הצטרף אל תנועת בית"ר. ב-1932 הוא הפך למבקר סניפי בית"ר של כל פולין, והוא עבר לוארשה כדי להיות קצין הנציבות.
נתן ניסה ללמוד ב-1935 הנדסת בניין ותכנן לעלות לארץ ולהתפרנס כמהנדס לא-פוליטי. בזמנו הוא גם גילה את מנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית: זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי-גרינברג, אבא אחימיאיר ומנחם בגין. הרצח של ארלוזורוב והפרישה של ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית הובילה למניעת עלייה מצד בית"ר. חוסר המעש עצבן את נתן, והוא התחיל לחשוב שבית"ר היא לא בדיוק המסגרת שבה הנוער העברי ילחם למען הארץ.
בקיץ 1937, חברו, אברהם סטאווסקי, הכיר לו את אברהם שטרן, פעיל בהקמת התאים הלאומיים של האצ"ל בפולין. שטרן ביקש מנתן להצטרף לכוח העברי שישחרר את הארץ מהבריטים. למען זה יש לבצע עלייה, להכין את הנוער ולאמן בנשק. נתן הבין שמכאן חייו ישתנו ויהיה עליו להילחם למען החירות. הוא חרש את פולין, נפגש עם צעירים, ובכל עיר הוקם תא נוסף של הארגון, כשהצעירים עולים לארץ.
נתן גם ארגן את עליית אף-על-פי, ואז הקים את עיתון "המעש"- אז עיתון האצ"ל בפולין. האצ"ל ניסו להתריע שבקרוב אירופה תיכנס למהומה רצינית ולחורבן. בגיליון האחרון, שבוע בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב נתן "הלילה לילה גורלי לשלום העולם". הוא לא טעה- ב-1 בספטמבר, 1939, פרצה המלחמה. נשאר לו משהו אחד לעשות- להתחתן.
כן, להתחתן. הוא התחתן עם פרידה מורין (על שמה שינה את שמו מפרידמן-ילין לילין-מור), והשושבינים היו מנחם ועליזה בגין. הם יצאו את ורשה המופצצת ברכבות, בעגלות סוסים וברגל, ואחרי חודש הגיעו לליטא. שם נפרדו דרכיהם. בגין, אגב, נעצר בגלל הפעילות הפוליטית שלו. נתן היה שם שנה, בעיקר עם פליטים חברי בית"ר והאצ"ל. לאחר שקיבל את היתר היציאה, התחיל במסע לארץ ישראל, אליה הגיע ב-1941.
כיוון שהלח"י בדיוק הוקם, נתן נפגש עם שטרן- "יאיר"- והצטרף עם אשתו ללח"י- הוא כונה "גרא" והיה העוזר הקרוב של יאיר ועורך העיתון. בדצמבר הוא יצא לשליחות מדינית כדי לארגן העלאה של יהודים מארצות הבלקן, אבל בראשית 1942 הוא נעצר. הוא נשלח למחנה המעצר בלטרון. רוב חברי הלח"י היו במחתרת, ואחרי הרצח של שטרן המחתרת נראתה במצב קשה. אבל הוא סירב להיכנע.
יצחק שמיר ואליהו גלעדי ברחו ממחנה המעצר במזרע ובנו את המחתרת מבחוץ. נתן נשאר בכלא ותרם לאסירים. הוא כתב של המאסר הוא נשק מסוכן של האויב והברירה היא בית סוהר או מחתרת. הוא חפר מנהרה ובנובמבר 1943 ברח עם אסירים סופית. עכשיו הוא מונה לתפקיד במרכז לח"י- אחראי הפעולה המדינית. לאחר שדוקטור ישראל אלדד, האידיאולוג בהנהגה, נעצר, הוא גם הפך לעורך של העיתון.
בשלב מסוים, כששמיר ואלדד היו עצורים, הוא הפך למנהיג בפועל. ב-1945, הוא איים, בניגוד לאצ"ל, שהלח"י כן יגיב אם ההגנה תפעל נגדו. לאחר תום מלחמת העולם הוא היה מאדריכלי תנועת המרי ואף ישב במפקדה עד לפירוקה. מבחינה מדינית הוא טען שיש לסלק את כל הגורמים הזרים מהמזרח התיכון לטובת כל עמי האזור, וסבר שיש לשתף פעולה גם עם הערבים.
כאן התחיל הפילוג של המחתרת לקראת קום המדינה, כי ישראל אלדד התנגד למדיניות של נתן. לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט נאסר נתן על חברות בארגון טרור, ושוחרר במסגרת החנינה הכללית. ב-1949 הוא הקים את מפלגת הלוחמים של הלח"י ונבחר לכנסת מטעמה. הפילוג היה גמור- אלדד תמך בתנועה חינוכית והיה אופוזיציונר גדול למשטר, אבל שמיר ונתן תמכו בהפיכת המפלגה לסוציאליסטית. הקריירה של נתן כפוליטיקאי נגמרה לאחר שנתיים והוא הפך לאיש עסקים.
בשנות ה-50 הפך ילין-מור לתומך מאוד גדול בהשתלבות במרחב הפוליטי של המזרח התיכון, ולפעיל שלום ומתנגד נחוש לאימפריאליזם. לאחר מלחמת ששת הימים היה מתומכי נסיגה מהשטחים. גם בנסיגה צרפתית מאלג'יריה הוא תמך, והעובדה שהיה מפקד מחתרת בעבר הייתה חשובה למורדים האלג'יראים. בנוסף הוא ביקר בברית המועצות במשלחת מיוחדת. כל זה גרם לקרע עצום בינו ובין הלח"י.
המון אנשי לח"י, ביניהם אלדד, טענו שהוא בגד בחזון של שטרן. מבחינתו הוא טען ששלום הוא הדרך היחידה לקיום המדינה. נתן לא שמר על טינה וכשהכירו בחברי אנשי הלח"י לחישובי פנסיה, הוא הנפיק לכל אחד מהם אישור חברות במחתרת. עם שמיר, אגב, נתן שמר על קשר כל חייו. כששמיר נבחר ליו"ר הכנסת ב-1977 הוא בא אליו ללשכה והתחבק. נתן נפטר ב-1980 ושמיר, אז שר החוץ, היה ממספידיו.
"הלב בוכה על הכישרון הגדול שלא מצא את האפיק הנכון".
