יוסי חייט חדש
New member
רגע היסטורי עם יוסי
"את מכירה את נתן אלתרמן?"
 
היום נדבר על השיר הידוע של לאה גולדברג, "האמנם".
 
לאה גולדברג גדלה בקובנה שבליטא, נדדה ברחבי רוסיה כפליטה, ואפילו הייתה דוקטורנטית בגרמניה עד... 1933. היא עלתה לארץ, בזכות אברהם שלונסקי (משורר, ידוע בתרגומו לעוץ לי גוץ לי). שהשיג לה סרטיפיקט. לאה גולדברג המשיכה לעקוב אחרי מה שקרה באירופה. כך, למשל, היא כתבה את "משירי ארץ אהבתי" על מולדתה, ליטא.
 
כעבור שבוע מפרוץ מלחמת העולם השנייה, לאה גולדברג פרסמה רשימה בעיתון "השומר הצעיר". באותו זמן התפרסם בעיתון בריטי מאמר שקרא למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית ולחבר שירי עידוד ללוחמים. גולדברג הקדישה את הרשימה לשאלת מחויבות המשורר בזמן המלחמה.
 
לאה גולדברג חוותה את מלחמת העולם הראשונה, שהמשוררים תמכו בה. היא אמרה שהמלחמה משכיחה מבני האדם דברים. היא טענה שעדיף לשמוע את השירה הכי טיפשית מאשר את קולות התותחים, כי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". לכן, היא אמרה, אסור למשורר לעודד את המלחמה. בעיקר כשכל העולם הנאור הידרדר לברבריות.
 
התגובה גרמה להתנגדות משמעותית. המתנגד המשמעותי ביותר היה נתן אלתרמן, חברה. אלתרמן, שלונסקי וגולדברג היו בחבורת "יחדיו" המיתולוגית - חוד החנית של המשוררים הארצישראליים. אלתרמן ושלונסקי כתבו שירים חשובים על המלחמה. שלונסקי תרגם את המנון הפרטיזנים, אלתרמן היה מהראשונים שעסקו בשואה. כל שבוע אלתרמן פרסם שיר על מאורעות חשובים במלחמה, כמו על לכידתו של גנרל המן, או על סירובו של גנרל קניג להיכנע לגרמנים. איך לאה גולדברג סירבה לעסוק בזה?
 
ביולי 1942, הוזמנה לאה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בה הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בסער", לצורך עידוד החיילים העבריים. לאה גולדברג החליטה לתרום שיר.
 
"האמנם" בלט כי נראה כמו שיר פרטי מאוד, בלי אזכור לגורל של העם היהודי. גם לנוכח השואה, לאה גולדברג שמרה על מסר אוניברסלי והומאני. המסר היה תקווה לימים בהם החיים יחזרו לפשוטם.
 
גולדברג שואלת האם באמת יבואו ימים שנוכל ללכת בהם בשדה סתם כך. היא גם מתנצלת: היא שואלת את השאלה "בסליחה ובחסד". האם סתם כך הדמות תוכל ללכת יחפה, אפילו להידקר משיבולים וליהנות מזה. האם יהיו ימים בהם "מטר" יהיה משהו מהנה ורטוב, ולא מטר יריות או משהו כזה. הם יבואו ימים שהגשם ירגיע אותנו וירענן אותנו? האם האור יצא משולי הענן?
 
האם נוכל לצאת החוצה לנשום לרווחה, רגועים? האם אחרי הגשם נראה את השמש בשוליות? הדברים יהיו פשוטים וחיים, ואפשר יהיה לגעת ואפילו לאהוב? התשובה קצת מורכבת.
 
כן, היא תלך בשדה. אבל לבד. לבד, בלי השרפות בדרכים, בלי האימה של המלחמה. אחרי שכל זה ייגמר, הדמות תוכל להתמזג עם הטבע, ולבחור בחיים. הטענה של לאה גולדברג היא שהיא, לבדה, תוכל לעבור הלאה ולבחור בחיים. הבחירה לחיות היא אישית, אולי אגואיסטית, אולי החברה לא תבין. אבל זה מה שלאה גולדברג רוצה.
 
ויכול להיות שגם לאלינור ולאמיל יבוא יום בו הם יוכלו ללכת בשדה בשקט, מאוהבים ושמחים עם בני זוגם, ולא לחשוב על אוצר מסתורי ועל המשימה של הוריהם. וגם מרי תוכל ללכת בלי שתיצרב מהשריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם... יום אחד.
 
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..."
"את מכירה את נתן אלתרמן?"
 
היום נדבר על השיר הידוע של לאה גולדברג, "האמנם".
 
לאה גולדברג גדלה בקובנה שבליטא, נדדה ברחבי רוסיה כפליטה, ואפילו הייתה דוקטורנטית בגרמניה עד... 1933. היא עלתה לארץ, בזכות אברהם שלונסקי (משורר, ידוע בתרגומו לעוץ לי גוץ לי). שהשיג לה סרטיפיקט. לאה גולדברג המשיכה לעקוב אחרי מה שקרה באירופה. כך, למשל, היא כתבה את "משירי ארץ אהבתי" על מולדתה, ליטא.
 
כעבור שבוע מפרוץ מלחמת העולם השנייה, לאה גולדברג פרסמה רשימה בעיתון "השומר הצעיר". באותו זמן התפרסם בעיתון בריטי מאמר שקרא למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית ולחבר שירי עידוד ללוחמים. גולדברג הקדישה את הרשימה לשאלת מחויבות המשורר בזמן המלחמה.
 
לאה גולדברג חוותה את מלחמת העולם הראשונה, שהמשוררים תמכו בה. היא אמרה שהמלחמה משכיחה מבני האדם דברים. היא טענה שעדיף לשמוע את השירה הכי טיפשית מאשר את קולות התותחים, כי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". לכן, היא אמרה, אסור למשורר לעודד את המלחמה. בעיקר כשכל העולם הנאור הידרדר לברבריות.
 
התגובה גרמה להתנגדות משמעותית. המתנגד המשמעותי ביותר היה נתן אלתרמן, חברה. אלתרמן, שלונסקי וגולדברג היו בחבורת "יחדיו" המיתולוגית - חוד החנית של המשוררים הארצישראליים. אלתרמן ושלונסקי כתבו שירים חשובים על המלחמה. שלונסקי תרגם את המנון הפרטיזנים, אלתרמן היה מהראשונים שעסקו בשואה. כל שבוע אלתרמן פרסם שיר על מאורעות חשובים במלחמה, כמו על לכידתו של גנרל המן, או על סירובו של גנרל קניג להיכנע לגרמנים. איך לאה גולדברג סירבה לעסוק בזה?
 
ביולי 1942, הוזמנה לאה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בה הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בסער", לצורך עידוד החיילים העבריים. לאה גולדברג החליטה לתרום שיר.
 
"האמנם" בלט כי נראה כמו שיר פרטי מאוד, בלי אזכור לגורל של העם היהודי. גם לנוכח השואה, לאה גולדברג שמרה על מסר אוניברסלי והומאני. המסר היה תקווה לימים בהם החיים יחזרו לפשוטם.
 
גולדברג שואלת האם באמת יבואו ימים שנוכל ללכת בהם בשדה סתם כך. היא גם מתנצלת: היא שואלת את השאלה "בסליחה ובחסד". האם סתם כך הדמות תוכל ללכת יחפה, אפילו להידקר משיבולים וליהנות מזה. האם יהיו ימים בהם "מטר" יהיה משהו מהנה ורטוב, ולא מטר יריות או משהו כזה. הם יבואו ימים שהגשם ירגיע אותנו וירענן אותנו? האם האור יצא משולי הענן?
 
האם נוכל לצאת החוצה לנשום לרווחה, רגועים? האם אחרי הגשם נראה את השמש בשוליות? הדברים יהיו פשוטים וחיים, ואפשר יהיה לגעת ואפילו לאהוב? התשובה קצת מורכבת.
 
כן, היא תלך בשדה. אבל לבד. לבד, בלי השרפות בדרכים, בלי האימה של המלחמה. אחרי שכל זה ייגמר, הדמות תוכל להתמזג עם הטבע, ולבחור בחיים. הטענה של לאה גולדברג היא שהיא, לבדה, תוכל לעבור הלאה ולבחור בחיים. הבחירה לחיות היא אישית, אולי אגואיסטית, אולי החברה לא תבין. אבל זה מה שלאה גולדברג רוצה.
 
ויכול להיות שגם לאלינור ולאמיל יבוא יום בו הם יוכלו ללכת בשדה בשקט, מאוהבים ושמחים עם בני זוגם, ולא לחשוב על אוצר מסתורי ועל המשימה של הוריהם. וגם מרי תוכל ללכת בלי שתיצרב מהשריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם... יום אחד.
 
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..."
