פליקנו, טוב שקרוב.
ביום ובלילה הזיתי על המנה האהובה עליי בבית תאילנדי. קבענו ביום שלישי, שלוש חברות וכאשר אחת מהן ביטלה גם השנייה הלכה אחריה ונשארתי מדמיינת את החריפות המעקצצת של הקארי הירוק על הלשון. חמותי האהובה והיקרה שהייתה אצלי הציעה לי דייט עם הבן שלה במקום מפגש החברות שהתבטל.
דא עקא, לתל אביב לא היינו מספיקים וגם לא רציתי לייבש את הבייביסיטרים היקרים זמן רב מידי אז החלטנו לנסות את הפליקנו ברעננה. גם קרוב וגם קראתי דיווחים טובים.
הגענו למקום בסביבות שמונה וחצי. הוא היה מלא בשלישו ונשאר כך פחות או יותר עד שעזבנו. התיישבנו באזור של השולחנות ולא באזור של הבר (מבחינת עיצוב שני האזורים נראים לא קשורים האחד לשני כלל...)
אתחיל ואומר שהשירות היה טוב מאוד, חביב וחייכני, שונה מכמה מקומות בהם הייתי בעבר בבירת הבילויים תל אביב.
ועכשיו לאוכל: הזמנו עסקית של חמישה טאפאסים ב-129 שקלים. חלק מהמנות הן בתוספת אך אינני זוכרת אם לקחנו מהן:
מנת פתיחה (לא נכללת בעסקית): ״קודם כל פוקצ׳ה - אפויה בתנור לבנים עם שמן זית, חומץ בלסמי, טחינה וקרם חצילים״ (16)- טעים מאוד והייתי יכולה לאכול ממנה עד להתפקע. שתדעו לכם שפעם לחם ממש לא היה הפחמימה המועדפת עליי (פסטה ואורז עדיין נמצאים אצלי במקום הראשון) אבל בשנים האחרונות אני ממש מתאווה ללחם חם וטוב. יש לי כל מיני השגות למה זה ומה המשמעות של לחם מבחינה פסיכולוגית אבל זה (כמו הרבה דברים שמתחשק לי לכתוב) מתאימים לפורום אחר.
״פורטבלה עיזים - ממולאת בגבינת עיזים בציפוי פריך, מוגשת עם מרק עגבניות וקצח״ - קודם כל, תיאור המנה הזכיר לי את הסצינה האלמותית של מירי ויהודית מאחד העם. דבר שני, אם נדמה לכם לפי התמונה שזו הפטריה האחרונה שנשארה וצילמנו לפני שהיא נגמרה צר לי לאכזב - זו המנה. ממנות הטאפאס היא היחידה שאכזבה, הן מבחינת הגודל והן מבחינת הרוטב בו שחתה, רוטב עגבניות סתמי במיוחד.
סלט עגבניות, קרוטונים וגבינת פטה (לא מצאתי את התיאור המדוייק בתפריט) - מרכיבים טריים, שזה בדיוק מה שצריך בסלט כזה כדי להפוך אותו למהנה וטעים.
״פולנטה כמהין וחורש מוגשת עם אספרגוס ופרמזן״ - לא רוצה ליפול להשוואות... אוי... זה חזק ממני... טעימה אך לא כמו של מחניודה! הנה, אמרתי את זה.
״קריספי קלאמרי - קרפצ׳יו סלק ועגבניות ברוטב יוגורט ולימונים״ - דווחה כמנה סבירה. הרו״ח אומר שהקריספי קלאמרי לא היה מספיק קריספי.
״סינייה טלה בתנור אבן, מוגש עם טחינה, צ׳ילי, צנוברים, בוטנים וסלסת עגבניות״ - מנה טעימה ומוצלחת. בוטנים לא הורגשו, מצד שני לא חסרו.
לקינוח התלבטנו מאוד מה להזמין (לא באמת. אני עלובה - לאחרונה רק קינוח שיש בו שוקולד מדבר אליי. תמיד הייתי כזו אך עם השנים זה ממש מחמיר). אז הזמנו סופלה שוקולד שהומלץ מאוד על ידי המלצריות. לאחר שקיבלנו את הקינוח היה מן רגע כזה, בו ישבנו אבוסים ליד השולחן, בינינו הקינוח הלא מאוד מוצלח והדי יבשושי וברקע מתנגנת בספרדית במקצב קצבי גרסה מחרידה של השיר ״איי דיד איט מיי ווי״. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו שאנחנו מרגישים כרגע כמו בחתונה של מישהו שלא מאוד מכירים ורק רוצים לברוח אחרי הקינוח. מצד שני, זה היה רגע קצר בתוך ארוחה די מוצלחת, במרחק קטן מהבית, שהביא אותנו לשחרר את חמותי כבר בעשר וחצי.
שילמנו כ- 200 ש״ח.
מאמינה שנחזור.
הערה: אני מעלה תמונות רק כי צילמתי, לא כי יש שם איזה משהו מיוחד. תמיד אני תוהה אם כדאי לצלם בכלל ונראה לי שמהיום אצלם רק תמונות שוות שמעבירות חוויה, כפי שעושה פעמים רבות סמואל.
ביום ובלילה הזיתי על המנה האהובה עליי בבית תאילנדי. קבענו ביום שלישי, שלוש חברות וכאשר אחת מהן ביטלה גם השנייה הלכה אחריה ונשארתי מדמיינת את החריפות המעקצצת של הקארי הירוק על הלשון. חמותי האהובה והיקרה שהייתה אצלי הציעה לי דייט עם הבן שלה במקום מפגש החברות שהתבטל.
דא עקא, לתל אביב לא היינו מספיקים וגם לא רציתי לייבש את הבייביסיטרים היקרים זמן רב מידי אז החלטנו לנסות את הפליקנו ברעננה. גם קרוב וגם קראתי דיווחים טובים.
הגענו למקום בסביבות שמונה וחצי. הוא היה מלא בשלישו ונשאר כך פחות או יותר עד שעזבנו. התיישבנו באזור של השולחנות ולא באזור של הבר (מבחינת עיצוב שני האזורים נראים לא קשורים האחד לשני כלל...)
אתחיל ואומר שהשירות היה טוב מאוד, חביב וחייכני, שונה מכמה מקומות בהם הייתי בעבר בבירת הבילויים תל אביב.
ועכשיו לאוכל: הזמנו עסקית של חמישה טאפאסים ב-129 שקלים. חלק מהמנות הן בתוספת אך אינני זוכרת אם לקחנו מהן:
מנת פתיחה (לא נכללת בעסקית): ״קודם כל פוקצ׳ה - אפויה בתנור לבנים עם שמן זית, חומץ בלסמי, טחינה וקרם חצילים״ (16)- טעים מאוד והייתי יכולה לאכול ממנה עד להתפקע. שתדעו לכם שפעם לחם ממש לא היה הפחמימה המועדפת עליי (פסטה ואורז עדיין נמצאים אצלי במקום הראשון) אבל בשנים האחרונות אני ממש מתאווה ללחם חם וטוב. יש לי כל מיני השגות למה זה ומה המשמעות של לחם מבחינה פסיכולוגית אבל זה (כמו הרבה דברים שמתחשק לי לכתוב) מתאימים לפורום אחר.
לקינוח התלבטנו מאוד מה להזמין (לא באמת. אני עלובה - לאחרונה רק קינוח שיש בו שוקולד מדבר אליי. תמיד הייתי כזו אך עם השנים זה ממש מחמיר). אז הזמנו סופלה שוקולד שהומלץ מאוד על ידי המלצריות. לאחר שקיבלנו את הקינוח היה מן רגע כזה, בו ישבנו אבוסים ליד השולחן, בינינו הקינוח הלא מאוד מוצלח והדי יבשושי וברקע מתנגנת בספרדית במקצב קצבי גרסה מחרידה של השיר ״איי דיד איט מיי ווי״. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו שאנחנו מרגישים כרגע כמו בחתונה של מישהו שלא מאוד מכירים ורק רוצים לברוח אחרי הקינוח. מצד שני, זה היה רגע קצר בתוך ארוחה די מוצלחת, במרחק קטן מהבית, שהביא אותנו לשחרר את חמותי כבר בעשר וחצי.
שילמנו כ- 200 ש״ח.
מאמינה שנחזור.
הערה: אני מעלה תמונות רק כי צילמתי, לא כי יש שם איזה משהו מיוחד. תמיד אני תוהה אם כדאי לצלם בכלל ונראה לי שמהיום אצלם רק תמונות שוות שמעבירות חוויה, כפי שעושה פעמים רבות סמואל.
