סאקרמנטו - ווריורס
איזה. רעש. ככה נשמע אולם שהמתין 16 שנה למשחק ביתי, אפילו במשחק 2 כל חטיפה מסכנה לוותה בדיציבלים של שער בוולה.
בהשראת הקהל הקינגס המשיכו לדחוף את הקצב ולהפעיל לחץ, אני תוהה אם להיכרות של בראון עם הנפשות הפועלות ממול יש חלק בנושא. האם ריבוי הפוזשנים נועד להגביר את הסיכוי שדריימונד יקלע לבעיית עבירות ו/או יאבד את הראש (ניגע בהרחקה בהמשך)? האם הוא ידע שבהינתן פחות חמצן במוח בעיית האיבודים של גולדן רק תחמיר?
כן או לא, בינתיים המאמץ בהחלט משתלם, לראייה - כפו עליהם יחס אס'-איב' שלילי של 18-20. דיברתי בעבר על היכולת של קליעה מחוץ לקשת לכפר על פוזשנים אבודים (בהקשר של הווריורס בפרט), אמנם אתמול לא נכנס להם כלום.
דביון מיצ'ל לא עזב את קרי לשנייה ואף הגדיל לתפור כמה שלשות, אמנם הפסיד קרבות פה ושם אך ניצח במלחמת ההתשה הכוללת. השילוב שלו עם מונק מנצח, מאליק (שבאזור מסוים בארץ כבר מכנים אותו "ג'מאל קרופורד החדש") ממשיך לרמוס את פול במצ'אפ הקפטן של היחידה השנייה. ממול, פול כאמור מתקשה לקנות את האמון של קר ועושה רושם שהאחרון כבר בסקראמבל מול. גרין סופסל ביציאה מההפסקה לטובת מוזס מודי, אל תשאלו אותי למה. קומינגה נמחק כמעט לחלוטין, ג'מייקל גרין הגיח לשבריר שנייה, דיבינצ'נזו לא הורגש. למעשה היחיד שזוכה לקרדיט הוא בוגר המערכת גארי פייטון השני. העומק שאפיין אותם בריצה הקודמת התאדה, הפסידו את דקות הספסל פעם נוספת.
הם נחלו הצלחה רק לפרקים, בעיקר מול הרכב שלושת הגארדים של הקינגס, הרכב שהתקשה להגיע לעזרה בצבע לאחר הדאבל על קרי. וויגינס גם ידע לנצל את יתרון הסייז מדי פעם, אך כאמור הקליעה לא סיפקה ריווח איכותי, לוני ודריימונד מסוגלים לסיים בעיקר מצבים של אחד על אפס.
הפער בנקודות בצבע התבטא תודות לעובדה שדומאס אימץ את תפקיד הסקורר, חסך מעצמו החטאות ג'אמפרים ופשוט תקף את השמירה הנסוגה, הפיזיות הפגישה אותו עם הפרקט אך בד בבד הפגישה את לוני עם הספסל וקידמה אותם לעבר הבונוס (פער קבוצתי של 11 זריקות עונשין).
רוב התשומת לב תופנה להרחקה של דריימונד-
מהזווית הזאת בהחלט נראית מוצדקת. מקווה שלא תתבסף אליה השעייה מיותרת. ככה או ככה לא יצאתי בתחושה שהיא הכריעה את המשחק. הקינגס פשוט לא מפחדים מהם, והמאמץ שלהם (בתור קבוצה צעירה) חסר פשרות. יכולים לצאת סופר מרוצים מכך שלקחו אחד נוסף למרות ערב קליעה חלש למדי מחוץ לקשת (סימן היכר שלהם).
פילדלפיה - ברוקלין
לא אשקר, היה כיף לחיות באשליה שאולי הם ייקחו את זה. אמביד המשיך לקבל את הכדור בטופ אוף דה קי, והעזרה שנשלחה מהפינה עבדה כל עוד טאקר היה על המגרש. ניאנג ומקדניאלס שהחליפו אותו לא הביאו את הבשורה מבחינת הסקורינג (0 עגול לשלושתם), אך למזלם טוביאס ומקסי (תפר 33 ביעילות) התעוררו על הצד הנכון. נקודת המפנה דווקא הייתה ההגנה האזורית ביציאה מההפסקה, הכניסה את הנטס לבלבלה רבתי שממנה נקלעו לפיגור ולהתקררות מהטווח. עד לאותו שלב הם דווקא כן ניצחו את תחרות השלשות המאולתרת, קאם ג'ונסון נתן את מחצית חייו עם 22 נקודות כולל הדנאק המהדהד הבא
הסתפק ב-6 בלבד בהמשך, המשחק החלש של הארדן התקזז עם זה של דינווידי, ובברוקלין אין מי שייכנס לואקום בניגוד לפילי, מה גם שהעייפות החלה לחלחל בשמינייה. חייבים לקבל יותר מהקלעים שלהם, בפרט ג'ו האריס וסת' קרי. אוניל עשה עבודה יפה מאוד מול אמביד, שבתורו חילץ כמה לייאפים ומסירות מתוזמנות. אהבתי מאוד את הבידודים של טוביאס, בידיעה שהנטס כבר עברו את מכסת הדאבלים שלהם. קשה לי להבין למה ריברס לא בוחר לשתף את מלטון בעמדה 3, מי בדיוק יתגרזן עליו בסדרה הזאת? בצד השני הייתי רוצה לראות קצת דקות ליוטה וונטנבה, יש לו סייז וקליעה, יכולים להרשות לעצמם להרחיב טיפה את הרוטציה.
איזה. רעש. ככה נשמע אולם שהמתין 16 שנה למשחק ביתי, אפילו במשחק 2 כל חטיפה מסכנה לוותה בדיציבלים של שער בוולה.
בהשראת הקהל הקינגס המשיכו לדחוף את הקצב ולהפעיל לחץ, אני תוהה אם להיכרות של בראון עם הנפשות הפועלות ממול יש חלק בנושא. האם ריבוי הפוזשנים נועד להגביר את הסיכוי שדריימונד יקלע לבעיית עבירות ו/או יאבד את הראש (ניגע בהרחקה בהמשך)? האם הוא ידע שבהינתן פחות חמצן במוח בעיית האיבודים של גולדן רק תחמיר?
כן או לא, בינתיים המאמץ בהחלט משתלם, לראייה - כפו עליהם יחס אס'-איב' שלילי של 18-20. דיברתי בעבר על היכולת של קליעה מחוץ לקשת לכפר על פוזשנים אבודים (בהקשר של הווריורס בפרט), אמנם אתמול לא נכנס להם כלום.
דביון מיצ'ל לא עזב את קרי לשנייה ואף הגדיל לתפור כמה שלשות, אמנם הפסיד קרבות פה ושם אך ניצח במלחמת ההתשה הכוללת. השילוב שלו עם מונק מנצח, מאליק (שבאזור מסוים בארץ כבר מכנים אותו "ג'מאל קרופורד החדש") ממשיך לרמוס את פול במצ'אפ הקפטן של היחידה השנייה. ממול, פול כאמור מתקשה לקנות את האמון של קר ועושה רושם שהאחרון כבר בסקראמבל מול. גרין סופסל ביציאה מההפסקה לטובת מוזס מודי, אל תשאלו אותי למה. קומינגה נמחק כמעט לחלוטין, ג'מייקל גרין הגיח לשבריר שנייה, דיבינצ'נזו לא הורגש. למעשה היחיד שזוכה לקרדיט הוא בוגר המערכת גארי פייטון השני. העומק שאפיין אותם בריצה הקודמת התאדה, הפסידו את דקות הספסל פעם נוספת.
הם נחלו הצלחה רק לפרקים, בעיקר מול הרכב שלושת הגארדים של הקינגס, הרכב שהתקשה להגיע לעזרה בצבע לאחר הדאבל על קרי. וויגינס גם ידע לנצל את יתרון הסייז מדי פעם, אך כאמור הקליעה לא סיפקה ריווח איכותי, לוני ודריימונד מסוגלים לסיים בעיקר מצבים של אחד על אפס.
הפער בנקודות בצבע התבטא תודות לעובדה שדומאס אימץ את תפקיד הסקורר, חסך מעצמו החטאות ג'אמפרים ופשוט תקף את השמירה הנסוגה, הפיזיות הפגישה אותו עם הפרקט אך בד בבד הפגישה את לוני עם הספסל וקידמה אותם לעבר הבונוס (פער קבוצתי של 11 זריקות עונשין).
רוב התשומת לב תופנה להרחקה של דריימונד-
פילדלפיה - ברוקלין
לא אשקר, היה כיף לחיות באשליה שאולי הם ייקחו את זה. אמביד המשיך לקבל את הכדור בטופ אוף דה קי, והעזרה שנשלחה מהפינה עבדה כל עוד טאקר היה על המגרש. ניאנג ומקדניאלס שהחליפו אותו לא הביאו את הבשורה מבחינת הסקורינג (0 עגול לשלושתם), אך למזלם טוביאס ומקסי (תפר 33 ביעילות) התעוררו על הצד הנכון. נקודת המפנה דווקא הייתה ההגנה האזורית ביציאה מההפסקה, הכניסה את הנטס לבלבלה רבתי שממנה נקלעו לפיגור ולהתקררות מהטווח. עד לאותו שלב הם דווקא כן ניצחו את תחרות השלשות המאולתרת, קאם ג'ונסון נתן את מחצית חייו עם 22 נקודות כולל הדנאק המהדהד הבא
הסתפק ב-6 בלבד בהמשך, המשחק החלש של הארדן התקזז עם זה של דינווידי, ובברוקלין אין מי שייכנס לואקום בניגוד לפילי, מה גם שהעייפות החלה לחלחל בשמינייה. חייבים לקבל יותר מהקלעים שלהם, בפרט ג'ו האריס וסת' קרי. אוניל עשה עבודה יפה מאוד מול אמביד, שבתורו חילץ כמה לייאפים ומסירות מתוזמנות. אהבתי מאוד את הבידודים של טוביאס, בידיעה שהנטס כבר עברו את מכסת הדאבלים שלהם. קשה לי להבין למה ריברס לא בוחר לשתף את מלטון בעמדה 3, מי בדיוק יתגרזן עליו בסדרה הזאת? בצד השני הייתי רוצה לראות קצת דקות ליוטה וונטנבה, יש לו סייז וקליעה, יכולים להרשות לעצמם להרחיב טיפה את הרוטציה.