שמחה ואורה
New member
פליטת פה 2
ועכשיו לפליטת פה 2 (לא היה אפשר לשלוח הכל יחד..) במהלך החצי שנה אחרונה התחזקתי מבחינה רוחנית ואפילו התחלתי ללמוד באופן מסודר במדרשה. לפני כשבועיים, נסעתי יחד עם עוד מספר בנות מהמדרשה לסופ"ש, סמינר לבנות . הדבר קרה בסעודה שלישית. ישבתי בשולחן צמוד לשולחן שבו אישיות, שאני מאוד מעריכה ומעריצה (מעדיפה לא לומר את שמה). ואז אני שומעת שמדברים סביב הנושא של אוכל ... השמנה ... והופ "קיצור קיבה" ופתאום אני שומעת מאותו שולחן את המשפט הבא... (כאמור להלן פליטת פה 2) (ואני מבקשת לא להקפיד על האישה הזו - בסופו של דבר היא מאוד חכמה ומסתבר שהיא צודקת) " מי שעושה ניתוח לקיצור קיבה, זו "תעודת עניות" עבורו שהוא אינו שולט על הידיים שלו ועל הפה שלו! - ממש דיפלומה לחוסר שליטה" ועוד היא מוסיפה.... "שהרי האוכל לא קופץ מעצמו לפה שלו, ללא רצון מצידו" - וכולם צוחקות (ממש סטנד-אפ על חשבוני) ועוד... "ותאוות האכילה, זו אחת התאוות, שיש לטפל בהם ממש כמו תאוות ממון, נשים וכו..." באותו רגע קפאתי על מקומי. לא יכולתי להושיט יד לצלחת, שגם בלי זה התייסרתי מכל האוכל שהיה בשולחן. לאחר דקה של הלם, קמתי מהשולחן ורצתי לחדר שעיני דומעות. עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, - אני??! זו שנכנסת לכיתה וכולם רועדים ממנה. אני, שאוהבת ליזום, להנהיג, להוביל מהלכים וכו" ... לא מסוגלת לשלוט על הידיים שלי? לא שולטת על על הפה שלי???? לא מסוגלת להנהיג את עצמי????? המחשבות התחילו לרוץ לי בזו אחר זו... -הרי אם הייתי שולטת בידיים שלי ובפה שלי לא הייתי זקוקה לניתוח. מה שמונע ממני להשמין כרגע זו ירידה בכמות המזון הנכנס לגוף. ועכשיו אם אני מפריזה, פשוט מאוד זה יוצא ולא מגיע לקיבה... בסכ"ה היא צודקת. הדיכאון התגבר ... אבל השיגרה יותר חזקה מהכל... עבודה---> אוכל--> (הקאות) ----> שינה---> עבודה---> אוכל וכו" זהו ... שפכתי הכל.. רק מבקשת שוב בלי, התנגחויות -לא לגבי אותה אישה, (שאני מאוד מעריכה) ובטח שלא כלפי אימי. שבוע טוב לכולם!
ועכשיו לפליטת פה 2 (לא היה אפשר לשלוח הכל יחד..) במהלך החצי שנה אחרונה התחזקתי מבחינה רוחנית ואפילו התחלתי ללמוד באופן מסודר במדרשה. לפני כשבועיים, נסעתי יחד עם עוד מספר בנות מהמדרשה לסופ"ש, סמינר לבנות . הדבר קרה בסעודה שלישית. ישבתי בשולחן צמוד לשולחן שבו אישיות, שאני מאוד מעריכה ומעריצה (מעדיפה לא לומר את שמה). ואז אני שומעת שמדברים סביב הנושא של אוכל ... השמנה ... והופ "קיצור קיבה" ופתאום אני שומעת מאותו שולחן את המשפט הבא... (כאמור להלן פליטת פה 2) (ואני מבקשת לא להקפיד על האישה הזו - בסופו של דבר היא מאוד חכמה ומסתבר שהיא צודקת) " מי שעושה ניתוח לקיצור קיבה, זו "תעודת עניות" עבורו שהוא אינו שולט על הידיים שלו ועל הפה שלו! - ממש דיפלומה לחוסר שליטה" ועוד היא מוסיפה.... "שהרי האוכל לא קופץ מעצמו לפה שלו, ללא רצון מצידו" - וכולם צוחקות (ממש סטנד-אפ על חשבוני) ועוד... "ותאוות האכילה, זו אחת התאוות, שיש לטפל בהם ממש כמו תאוות ממון, נשים וכו..." באותו רגע קפאתי על מקומי. לא יכולתי להושיט יד לצלחת, שגם בלי זה התייסרתי מכל האוכל שהיה בשולחן. לאחר דקה של הלם, קמתי מהשולחן ורצתי לחדר שעיני דומעות. עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, - אני??! זו שנכנסת לכיתה וכולם רועדים ממנה. אני, שאוהבת ליזום, להנהיג, להוביל מהלכים וכו" ... לא מסוגלת לשלוט על הידיים שלי? לא שולטת על על הפה שלי???? לא מסוגלת להנהיג את עצמי????? המחשבות התחילו לרוץ לי בזו אחר זו... -הרי אם הייתי שולטת בידיים שלי ובפה שלי לא הייתי זקוקה לניתוח. מה שמונע ממני להשמין כרגע זו ירידה בכמות המזון הנכנס לגוף. ועכשיו אם אני מפריזה, פשוט מאוד זה יוצא ולא מגיע לקיבה... בסכ"ה היא צודקת. הדיכאון התגבר ... אבל השיגרה יותר חזקה מהכל... עבודה---> אוכל--> (הקאות) ----> שינה---> עבודה---> אוכל וכו" זהו ... שפכתי הכל.. רק מבקשת שוב בלי, התנגחויות -לא לגבי אותה אישה, (שאני מאוד מעריכה) ובטח שלא כלפי אימי. שבוע טוב לכולם!
