לילוש לולי לידוש
New member
פליזו'ש כנסו דחוףףף
אוףף... תקשיבו אני כותבת ספרים. הי לי ספר ממש מוצלח. הגעתי לעמוד 457. וזה לא היה הסוף... לקראתו. הבעיה היא שלא תרחתי לגבות את הקובץ והכל נמחק ואין לי שום עותק. אני ממשיכה לכתוב. נראה לך שזה יהיה סיפור מעניין?? אני מצרפת את הרעיון/בסיס של הסיפור. טוב אז הנה זה... עדי ובר חברים. לבר נמאס מזה שעדי היא `ילדה טובה` כל כך. היא עדינה. היא מכינה שיעורים. אין לה הרבה חברות. היא יפה אבל היא לא יודעת להתלבש. היא שקטה ולא בולטת. הוא לא רוצה אותה ככה. הוא נפרד ממנה. עדי מזועזעת. היא כל כך אוהבת אותו. היא מעולם לא חשבה שכל המריבות הקטנות האלה שלהם על איך שהיא נראית ומתלבשת וה`מעמד` החברתי שלה ישפיעו עד כדי זה שהם ייפרדו. היא מחליטה לקחת את עצמה בידיים. היא מצטרפת לקבוצת הבנות המדליקות. שם הן משנות אותה מכף רגל ועד ראש. הן משנות לה את כל המלתחה ומלמדות אותה להתלבש ולהתאפר. הן מכירות לה בחורים ובחורות ומקומות בילוי. הן עוזרות לה לקבל ביטחון עצמי וחשיבה שונה. לאחר תקופה ארוכה שבה עדי נהייתה ממש מקובלת, היא נהיית מרכז העניינים. כל מסיבה היא נמצאת. כל אירוע – היא נמצאת. כל הפסקה היא המרכז וכך גם כל שיעור. היא הילדה הכי מקובלת בשכבה שלה (ט`) ובשכבות י` ויא`. באחת המסיבות במועדון היא פוגשת את בר. הוא לא לומד איתה בבית הספר לכן לא היה להם מתי להיפגש. בר יושב בצד ורואה כיצד כל הבנים נדבקים אליה, איך כל הבנות רוקדות סביבה. את חצאית המיני הקצרצרה – שבתקופה שבה הם היו חברים היא אפילו לא הייתה חולמת להראות איתה – את חולצת הסטרפלס שחושפת את כל הבטן, ואת העגיל בפופיק. את האיפור ואת השיער. כשעדי מבחינה בוא היא מזמינה משהו לשתות ומתיישבת לידו. "היי.." היא אומרת ומביטה לו בעיניים. היא לוקחת לגימה והוא עונה, "היי.. מה חדש?" הוא שואל כבדרך – אגב. "אתה עושה ממני צחוק?" היא שואלת בחשדנות וכעס ומנמיכה את הכוס. "לא," הוא אומר "למה נראה לך??" "אולי בגלל ש`זרקת` אותי בגלל שאני ילדה טובה ירושלים?" היא שאלה ושתתה את כל תכולת הכוס. "הנה," היא ממשיכה ומצביעה על עצמה. "אני ילדה רעה. אני מראה ת`יופי שלי, אני מסתובבת עם בנות. אחרי שזרקת אותי אז גם עם בנים.." שתיקה. הוא רק מביט לה בעיניים. "כל זה עשיתי בשבילך! אני אוהבת אותך! אני רוצה להיות איתך! הנה – אני ילדה רעה – כמו שתמיד רצית שהחברה שלך תהיה!" היא אומרת וקמה בכעס. "נכון.." הוא אומר בשקט. "את ילדה רעה... ואני אוהב אותך.." שתיקה קצרה. "אבל.." "אבל מה?!" היא קוטעת אותו והבעת צער עולה על פניה. "אבל אני לא יכול.." הוא אומר לבסוף ולא מסוגל להביט בעינייה. "אתה מה?!?" היא כמעט צורחת וכולם מביטים בהם. "אני לא יכול," הוא ממשיך בלחש וצער, "את לא הילדה שאהבתי..." הוא אומר, קם והולך. זהו. מה דעתכם?? בבקשה תקדישו קצת יחס ותגיבוו לולי
אוףף... תקשיבו אני כותבת ספרים. הי לי ספר ממש מוצלח. הגעתי לעמוד 457. וזה לא היה הסוף... לקראתו. הבעיה היא שלא תרחתי לגבות את הקובץ והכל נמחק ואין לי שום עותק. אני ממשיכה לכתוב. נראה לך שזה יהיה סיפור מעניין?? אני מצרפת את הרעיון/בסיס של הסיפור. טוב אז הנה זה... עדי ובר חברים. לבר נמאס מזה שעדי היא `ילדה טובה` כל כך. היא עדינה. היא מכינה שיעורים. אין לה הרבה חברות. היא יפה אבל היא לא יודעת להתלבש. היא שקטה ולא בולטת. הוא לא רוצה אותה ככה. הוא נפרד ממנה. עדי מזועזעת. היא כל כך אוהבת אותו. היא מעולם לא חשבה שכל המריבות הקטנות האלה שלהם על איך שהיא נראית ומתלבשת וה`מעמד` החברתי שלה ישפיעו עד כדי זה שהם ייפרדו. היא מחליטה לקחת את עצמה בידיים. היא מצטרפת לקבוצת הבנות המדליקות. שם הן משנות אותה מכף רגל ועד ראש. הן משנות לה את כל המלתחה ומלמדות אותה להתלבש ולהתאפר. הן מכירות לה בחורים ובחורות ומקומות בילוי. הן עוזרות לה לקבל ביטחון עצמי וחשיבה שונה. לאחר תקופה ארוכה שבה עדי נהייתה ממש מקובלת, היא נהיית מרכז העניינים. כל מסיבה היא נמצאת. כל אירוע – היא נמצאת. כל הפסקה היא המרכז וכך גם כל שיעור. היא הילדה הכי מקובלת בשכבה שלה (ט`) ובשכבות י` ויא`. באחת המסיבות במועדון היא פוגשת את בר. הוא לא לומד איתה בבית הספר לכן לא היה להם מתי להיפגש. בר יושב בצד ורואה כיצד כל הבנים נדבקים אליה, איך כל הבנות רוקדות סביבה. את חצאית המיני הקצרצרה – שבתקופה שבה הם היו חברים היא אפילו לא הייתה חולמת להראות איתה – את חולצת הסטרפלס שחושפת את כל הבטן, ואת העגיל בפופיק. את האיפור ואת השיער. כשעדי מבחינה בוא היא מזמינה משהו לשתות ומתיישבת לידו. "היי.." היא אומרת ומביטה לו בעיניים. היא לוקחת לגימה והוא עונה, "היי.. מה חדש?" הוא שואל כבדרך – אגב. "אתה עושה ממני צחוק?" היא שואלת בחשדנות וכעס ומנמיכה את הכוס. "לא," הוא אומר "למה נראה לך??" "אולי בגלל ש`זרקת` אותי בגלל שאני ילדה טובה ירושלים?" היא שאלה ושתתה את כל תכולת הכוס. "הנה," היא ממשיכה ומצביעה על עצמה. "אני ילדה רעה. אני מראה ת`יופי שלי, אני מסתובבת עם בנות. אחרי שזרקת אותי אז גם עם בנים.." שתיקה. הוא רק מביט לה בעיניים. "כל זה עשיתי בשבילך! אני אוהבת אותך! אני רוצה להיות איתך! הנה – אני ילדה רעה – כמו שתמיד רצית שהחברה שלך תהיה!" היא אומרת וקמה בכעס. "נכון.." הוא אומר בשקט. "את ילדה רעה... ואני אוהב אותך.." שתיקה קצרה. "אבל.." "אבל מה?!" היא קוטעת אותו והבעת צער עולה על פניה. "אבל אני לא יכול.." הוא אומר לבסוף ולא מסוגל להביט בעינייה. "אתה מה?!?" היא כמעט צורחת וכולם מביטים בהם. "אני לא יכול," הוא ממשיך בלחש וצער, "את לא הילדה שאהבתי..." הוא אומר, קם והולך. זהו. מה דעתכם?? בבקשה תקדישו קצת יחס ותגיבוו לולי
