פי השאול
לעזאזל!!!,אני יושבת בבית היום,רואה ``חברים`` ומתענגת על כל שניה ופתאום ``בווווווווווום``, משהו מפחיד,עוד לא שמעתי כזה... יוצאת אל החלון,שואלת את אמא שלי שהרגע יצאה מהאוטו מה היה הרעש המשונה והלא רגיל הזה... היא לא יודעת. מתקשרים לאחי ולאישתו,לברר אם הם בדר ולשאול,אולי הם יודעים מה קרה...,יש להם רק ניחוש... פצצת מרגמה. אבל... אבל... מה???????????????? פצצת מרגמה?????,בירושלים,עיר הקודש?????, העיר שאמורים הכי להגן עליה??????? העיר הקדושה לשלושת הדתות, העיר שחשובה לנו...,ליהודים,יותר מכל דבר, ש*פה* תיפול פצצת מרגמה?????, לאיפה הגענו????? אני כבר רגילה לבמטים שהנהג הערבי תוקע בי בדרך לביצפר... אני כבר לא שמה על התראות של פיגועים בקניון... אני כבר לא חושבת שבע פעמים לפני שאני משאירה את הגז מדמיע בבית. אני כבר לא פוחדת ללכת פה בראש זקוף ולצעוק ``כן!!!,אני יהודיה!!!!`` אני כבר רגילה ליריות על גילה, אני כבר רגילה לפתוח את העיתון ולראות שעוד חייל מהעיר נהרג, שעוד ילד מצא את מותו בדרך לישיבה, בדרך למערה ליד החצר האחורית של הבית שלו, אני כבר רגילה לשמוע על אנשים שיצאו מבתיהם... ולא חזרו. אבל אני *לא* רגילה לשמוע בום כזה שמרעיד את הנשמה שלי. אני לא רגילה לשמוע את ידיד שלי אומר :``מצטער שאני לא יכול להישאר עוד קצת בסניף...,אני מפסיד את האוטובוס הממוגן האחרון לנווה-דניאל``... אני לא רגילה לתת להם לנצח. אני לא רגילה להפסיד. אני לא רגילה להישאר בבית,כי אי אפשר לצאת לבחוץ. אני לא רגילה שהמשטרה באה ואומרת לנו לכבות אורות בבית כי ייראו אותנו (למרות שאני גרה 10 דקות מגילה,תבינו את המצב...) אני לא רגילה לכל זה. אני לא רגילה,ואני לא מתכוונת להשתנות... אז,אתם שם!!!!!,אני לא אשתנה!!!!!! זאת הארץ שלי!!,זאת הארץ של האבות שלי!!,וזה לא מעניין אותי אם יש לכם געגועים לפה ואם אתם גרתם כאן לפניי, עכשיו הארץ שלי, שלי ולא שלכם. אז,אני נשארת פה. ואני יכולה להבטיח לכם שעוד הרבה יעשו כמוני, ויישארו פה,עוד הרבה אחריכם... ``אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית, חודרת אל עורקי,אל נשמתי... לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, עד שתפקח את עיניה...`` קוט
לעזאזל!!!,אני יושבת בבית היום,רואה ``חברים`` ומתענגת על כל שניה ופתאום ``בווווווווווום``, משהו מפחיד,עוד לא שמעתי כזה... יוצאת אל החלון,שואלת את אמא שלי שהרגע יצאה מהאוטו מה היה הרעש המשונה והלא רגיל הזה... היא לא יודעת. מתקשרים לאחי ולאישתו,לברר אם הם בדר ולשאול,אולי הם יודעים מה קרה...,יש להם רק ניחוש... פצצת מרגמה. אבל... אבל... מה???????????????? פצצת מרגמה?????,בירושלים,עיר הקודש?????, העיר שאמורים הכי להגן עליה??????? העיר הקדושה לשלושת הדתות, העיר שחשובה לנו...,ליהודים,יותר מכל דבר, ש*פה* תיפול פצצת מרגמה?????, לאיפה הגענו????? אני כבר רגילה לבמטים שהנהג הערבי תוקע בי בדרך לביצפר... אני כבר לא שמה על התראות של פיגועים בקניון... אני כבר לא חושבת שבע פעמים לפני שאני משאירה את הגז מדמיע בבית. אני כבר לא פוחדת ללכת פה בראש זקוף ולצעוק ``כן!!!,אני יהודיה!!!!`` אני כבר רגילה ליריות על גילה, אני כבר רגילה לפתוח את העיתון ולראות שעוד חייל מהעיר נהרג, שעוד ילד מצא את מותו בדרך לישיבה, בדרך למערה ליד החצר האחורית של הבית שלו, אני כבר רגילה לשמוע על אנשים שיצאו מבתיהם... ולא חזרו. אבל אני *לא* רגילה לשמוע בום כזה שמרעיד את הנשמה שלי. אני לא רגילה לשמוע את ידיד שלי אומר :``מצטער שאני לא יכול להישאר עוד קצת בסניף...,אני מפסיד את האוטובוס הממוגן האחרון לנווה-דניאל``... אני לא רגילה לתת להם לנצח. אני לא רגילה להפסיד. אני לא רגילה להישאר בבית,כי אי אפשר לצאת לבחוץ. אני לא רגילה שהמשטרה באה ואומרת לנו לכבות אורות בבית כי ייראו אותנו (למרות שאני גרה 10 דקות מגילה,תבינו את המצב...) אני לא רגילה לכל זה. אני לא רגילה,ואני לא מתכוונת להשתנות... אז,אתם שם!!!!!,אני לא אשתנה!!!!!! זאת הארץ שלי!!,זאת הארץ של האבות שלי!!,וזה לא מעניין אותי אם יש לכם געגועים לפה ואם אתם גרתם כאן לפניי, עכשיו הארץ שלי, שלי ולא שלכם. אז,אני נשארת פה. ואני יכולה להבטיח לכם שעוד הרבה יעשו כמוני, ויישארו פה,עוד הרבה אחריכם... ``אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית, חודרת אל עורקי,אל נשמתי... לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, עד שתפקח את עיניה...`` קוט