בהודעה.
לינדה אוהב את השפתיים של קריס. הן דקות וורודות- לא כמו של ווילה, שהן אדומות ונפוחות, במיוחד אחרי ששפתיו עברו עליהן, חולשות ומוצצות אותן- ולינדה משוכנע שיש להן טעם נהדר. הוא גם אוהב את הריח שלו: ריח של זיעה והופעות וסיגריות ואיפור ופאי תפוחים. קריס מספר לו שהוא מכין פאי תפוחים בכל יום שישי בערב, ובימי ראשון הריח של פאי התפוחים אופף אותו כל כך חזק שלינדה כמעט יכול לטעום אותו. קריס מבטיח להכין לו ארוחת ערב בליל שישי כלשהו, ולינדה רק מעפעף ואומר שישמח, אבל לבו מנתר והוא יודע שלא ישכח זאת. קריס יושב ברגליים משולבות ושותה בירה עם קש סגול ללינדה יש נטייה לזכור פרטים, ורגלו של קריס מתחככת ברגלו שלו כשהוא מזיז אותה, והמגע מחשמל אותו, וקריס מחייך אליו מתחת לכוס. לינדה מחייך בחזרה. "אתה יודע, קריס, אתה עדיין חייב לי ארוחת ערב עם פאי תפוחים כקינוח," לינדה מזכיר בזהירות, שוקל כל מילה. קריס ממצמץ. "אוה!" עיניו נפתחות והוא צוחק- והצחוק שלו כל כך שליו ונפלא- "נכון! מה אתה אומר על יום שישי הבא?" קריס רוכן וממולל ראסטה אחת, כאילו בוחן את האיכות שלה. הוא מחייך ולינדה מהנהן, ויודע שבפעם הבאה שברטון ישאל איזו ראסטה הוא הכי אוהב תהיה לו תשובה, ושמח על כך שהוא אף פעם לא שואל לסיבה, כי הוא תמיד חוסך פרטים שכאלו. הוא אומר שבכל דבר יש משהו אישי, ושאם לינדה בוחר לא לספר לו דבר מה הוא מכבד זאת. לינדה העריך את זה ונשק ללחיו. "יום שישי הבא יהיה מעולה," לינדה מחייך וכבר לא יכול לחכות. ~*~ הזמן עובר מהר, ולפני שלינדה מספיק למצמץ מגיע מועד הפגישה עם קריס, וכשהטלפון מצלצל בשעה שש הוא מזנק עליו. "הלו?" "לינדה?" "הרר. מה אתה רוצה, ווילה?" "אוה, סתם, משעמם לי ורציתי לדעת אם בא לך להיפגש לכוס בירה-" "לא, לא, אני עסוק, בפעם אחרת." "אוה," ווילה נשמע מאוכזב. "אוקי, נתראה," "כן, כן, ביי." לינדה ממהר לנתק את השיחה, למקרה שקריס יתקשר. והוא מתקשר. הוא אומר לו לבוא בעוד חצי שעה, ולינדה מבטיח שלא יאחר. הוא שובר את ההבטחה ומגיע שבע דקות מאוחר יותר, וקריס זועף. "הבטחת שלא תאחר," הוא ממלמל. "אני מצטער, היו פקקים," מסביר לינדה, מופתע מן הרצינות של קריס. קריס מחייך. "זה בסדר, אני לא כועס או משהו, אידיוט," הוא טופח על שכמו וצוחק. "אבל האוכל התקרר," "אז תחמם אותו," "הוא לא כל כך קר." "אז בוא נאכל," אומר לינדה ומתיישב. קריס מתיישב לידו, ולינדה תוהה אם קריס הצמיד את הכיסאות בכוונה. הוא מקווה שכן, כי בכל פעם שהוא נוגע בו הוא מרגיש חמימות בלתי מוסברת במקום הנגיעה, ועכשיו קריס צמוד לכל צדו הימני, וזה כל כך נעים שזה משגע אותו. ואז יש את פאי התפוחים, שמריח בדיוק כמו קריס- או שמא קריס מריח בדיוק כמוהו?- וטעים בדיוק כמו שהשפתיים שלו צריכות להיות. ואז יש את קריס, שרוצה להראות לו משהו בחדר השינה, והוא מראה לו כמה שהוא צדק. הטעם של השפתיים שלו באמת זהה לזה של פאי התפוחים. השפתיים של קריס חולשות על שלו, ושפתיו של לינדה מוצצות את שפתו התחתונה וזה פשוט בדיוק כמו שזה צריך להיות. כשקריס פושט את חולצתו לינדה נרתע: גופו מצולק וחיוור, וקריס מביט הצדה ודמעה ממליחה על לשונו של לינדה כשהוא מלקק אותה מלחיו של שחור השיער. הם מזדיינים באיטיות, מותחים את הרגע, ולינדה קורא בשמו של קריס כשהוא גומר, וקריס בוכה כשהוא מגיע לשיא, ושניהם לא בסדר. לינדה נשאר לישון אצל קריס, והם ישנים מחובקים, וזה נכון ובטוח, והוא מרגיש שדבר לא יכול לפגוע בו כשהשקעים בגופו מתאימים את עצמם לקימוריו של קריס. לינדה אוהב את קריס, והוא אומר לו את זה בפעם השנייה שהם מזדיינים, אבל קריס רק מביט הצידה וממלמל דבר מה על טעויות שחוזרות על עצמן. לינדה לא מבין וקריס לא מוכן להסביר, וזה בסדר, כי באיזשהו מקום לינדה מפחד לדעת. עוברים חודשיים במהלכם לינדה מגיע אל קריס בכל יום שישי בשעה שש וחצי, והמטרה קבועה: הם אוכלים ארוחת הערב שנגמרת בפאי תפוחים ואז הולכים לחדר השינה בדממה, כאילו מכינים את גרונותיהם לצרחות שיבואו בעוד מספר רגעים, כשיפשטו את בגדיהם ולינדה יהיה בתוך קריס. פעם אחת, כששניהם מתנשמים וידיו של לינדה חובקות את קריס, הוא שואל אותו על פשר הצלקות. זו לא הפעם הראשונה וקריס כבר לא יכול להתחמק. "אבא שלי." "מה?" "הן מאבא שלי." קריס קם מן המיטה ויוצא מן החדר, וכשלינדה מתעורר בבוקר הוא מגלה שישן לבד. הוא מתלבש ויוצא מן חדר השינה אל הסלון, ומגלה את קריס שרוע על הספה, ישן. הוא עוזב את הבית, וביום שישי הבא, כשהוא מתייצב מול הדלת, ישנה מעטפה שדבוקה אליה ובתוכה מכתב מקריס שאומר שהוא נסע לארוחת ערב אצל ההורים שלו. קריס מתחמק ממנו במשך כל השבוע, וביום שישי הוא פותח לו את הדלת. פניו ספק חוששות ספק אדישות, ולינדה לא צריך את פאי התפוחים כשיש לו את קריס, שמריח טוב יותר וטעים הרבה יותר, והוא נושק לו ונוגע בו, והכל חוזר להתנהל כשורה. מאוחר יותר, כשהם שוב שוכבים במיטה, מכוסים מעטה דקיק של זיעה ועירומים, קריס אומר לו שהם מלוכלכים. לינדה עוצם עיניים והולך לישון, ולא איכפת לו שהפעם קריס זה שמחבק אותו. כשהוא מתעורר ידו של קריס חובקת אותו, ואור השמש שחודר מבעד לתריסים הפתוחים למחצה מאיר את צלקותיו של קריס ומעוות אותן. לינדה נושק לכל אחת ואחת מהן, וכשהוא מסיים לנשק את חלקת העור הפגום האחרונה הוא רואה שקריס ער ובוכה. הוא מוחה את דמעותיו והוא מקלל ומקלל ומדליק סיגריה, ולינדה לוחש לו שהוא מכור. הם מזדיינים שוב, בבוקר. זה זר לו, להיכנס ולצאת מקריס כשאור השמש קופחת על גבו. השיער שלו נופל מצדו פניו וממסגר את פניו של קריס בזהב ולכלוך ומשהו מוכר, והוא רק יפה יותר וזה רק כואב יותר. כשהוא גומר הוא אומר לו שהוא אוהב אותו, וקריס מתעלם מזה. הוא מדבר עם ברטון. ברטון חכם ויודע להקשיב, ולינדה בוכה לידו ואומר לו שקריס הרוס מדי בשבילו. ברטון מכבה את הסיגריה ומייעץ לו לתקן אותו. ואז לינדה מבין ורץ, וכשהוא מגיע לדירה של קריס הוא מתנשם. קריס פותח את הדלת ולינדה מנשק אותו, וזה הכל. הם לא מזדיינים ולא נוגעים יותר מדי, וזה יותר טוב מכל פעם אחרת שהם עשו אהבה. אהבה. הם צופים בסרט וקריס נשען על כתפו של לינדה, וזה באמת כל מה שהוא צריך. בלילה הם לא מתאפקים ונכנסים מתחת לסדינים, וכשקריס גומר הוא קורא בשמו של לינדה. כשהם יכולים לחשוב שוב, לינדה מושך את קריס לחיקו. קריס משחק עם הראסטות שלו כשלינדה אומר לו שהוא אוהב אותו. קריס נושק לו, ואז לינדה מבין שהוא לא צריך את המילים האלו בשביל לדעת. ברטון אומר שווילה יקנא, אבל לא כל כך אכפת לו.
אל תשאלו מה קורה איתי, כי אני לא רוצה להכנס לזה.
