חלהפיק עצמו:
הם רקדו במשך שעות, היא בשמלת המלמלה הלבנה והמלכותית שלה, והוא בבגדיו השחורים, נעים לקצב המוסיקה הקודרת שהדהדה במוחותיהם. הם רקדו, ולא היה להם אכפת שבעוד שעה קלה יעלם הכל כבמגע קסם והכל יתפוגג ויהפוך בלתי מוחשי, רק זיכרון רחוק. הם לא חשבו על מושרה, סאגו וקוטל, שאחרי שהכל ייגמר יהיו שוב במקום מושרמבו, ויפרידו אותו ממנה, עד לפעם הבאה שבה תידרש הגנתו. טוב, ליאקומו לא היה אכפת. היא הייתה אסירת תודה על כך שקיבלה אותו בחזרה, שלא איבדה אותו לטובת הרוע כאשר הקלף השחור של ריומה פגע בו, הפך את השער הסגול לשחור, את הבגדים לכהים, את המבט לקר וריקני, ואת הלב לשחור משחור. נשמה אפלה המחפשת בעולם אחר הגשמה עצמית התמונה בהשמדה. הכל חזר אליה. 'שד ההרס' ככה הם קראו לו. והכל באשמת ריומה. מלך הזוחלים האנטרי תעב הכוח רקם תוכנית מרושעת, ויצר את הקלף השחור. כאשר ספג מושרה את קלפיהם של סאגו וקוטאל שילח ריומה את הקלף האפל, שנטמע במושרה, ושלב א' של התוכנית החל. מושרמבו הפך למושרמבו אפל, חסר רחמים לחלוטין, אשר יהרוס כל דבר שיקרה בדרכו. כדי להגדיל את כוחו חטף ריומה אותה, בת האנוש האחרונה על פני אנטרה, בלתי מודע לכך שהוא גורר אחריו את של היצור החזק וההרסני ביותר על פני האדמה. ריומה לקח את יאקומו לטירתו והתכונן לשאתה לאישה כאשר פרץ מושרמבו את שערי הארמון והרס אותו. 'אונגה הזהירה אותו, ועכשיו גם היא מתה' חשבה יאקומו במרירות. ריומה איבד שליטה על יצירתו החדשה ובסופו של דבר אף הושמד על ידה, וכשפנה מושרמבו האפל אליה, במטרה להרוג אותה ואת החתלתולים, והאקובה אמר לה שהדרך היחידה להביס אותו היא להשתמש בחרבו של ריומה כנגדו, אז היא נשברה. "לא! חייבת להיות דרך אחרת להוציא ממנו את הקלף!" זעקה יאקומו. "זוהי הדרך היחידה" אמר האקובה בקול מתכתי, קולה של מכונה. מכונה חכמה, אומנם, אבל גם מכונות חכמות לא מבינות כלום בענייני הרגש. 'לא'. חשבה יאקומו. היא איננה מוכנה להשתמש באלימות כנגד אויבייה ובטח שלא כלפי חבריה. היא משכינת שלום, לא לוחמת. היא לא תפגע בסאגו, מושרה וקוטאל שלה, וגם לא במושרמבו, מרושע ככל שיהיה. "תלחם בו מושרמבו! אתה יכול לנצח את הרוע!" מושרמבו רק שתק והתקדם לעברה, שולף את חרב הסמוראים הקמורה שלו מנדנה. "תתגונני יאקומו!" צעקה אסתר, החתלתולה הקטנה. "לא. אני לא אתגונן מפנייך מושרמבו. אתה חייב לחפש בתוך ליבך את הטוב." אמרה בקול רוגע. מושרמבו רק נעץ בה את מבטו הריקני והמשיך להתקרב. הוא הניף את חרבו והתכונן להכות מכה אחרוה, מכת מוות, אך נעצר כשנתקל בעיניה. משהו חם, מוכר עד כאב, ניבט אליו מעיני הבדולח הכחולות של בת האדם. "מושרמבו. חשוב על מה שעשינו"-ניסתה יאקומו לדבר אל תוך ליבו, אתה משהקשיב-" חשוב על ההרפתקאות שלנו. זוכר, אצל המלך דאקו, כשמושרה וסאגו וקוטאל הייתם צריכים לחלץ אותי וקוטאל כמעט העלה באש את כל הארמון? אתה לא מרושע מושרמבו, אתה המגן שלי." בלילי זכרון החלו לקפוץ לראשו של מושרמבו. הקרב נגד גיאזה, נסיך הנחשים שם התמזגו לראשונה שלושת הקריסטלים ויצרו אותו. הוא ניסה להיזכר בדמותה של יאקומו, אבל הקלף השחור כאילו מנע זאת מבפנים, ממשיך להרעיל את נשמתו. הוא הניף את החרב קרוב לצווארה של יאקומו, נכון לחתוך דרך הבשר והעצמות ואז להמשיך במסע ההרס שלו. שתי דמעות ניגרו מעיניה של יאקומו, משאירות אחריהם דממה עזובה ושביל מנצנץ ובוהק ורטוב. "בוא אלי, מגיני האמיץ." אמרה ופתחה את זרועותיה, ואז, חיבקה אותו. בהתפוצצות אחת של אור לבן ומסנוור נקרע הקלף השחור ממושרמבו. טוב ליבה, אהבתה ותמימותה של יאקומו פגעו בו, ורמסו את השפעת הקלף השחור. חרבו נשרה מידו ונחתה ברעש גדול על רצפת השיש. זכרונות שבו והציפו את מוחו של מושרמבו. דרקון כחול כסוף שחיסל את סאגו וקוטל והכריח אותו לשנות צורה למושרמבו, ואז הקלף השחור שנחתם בו והכאב הצורב, ולבסוף, החרב שכיוון לצווארה של זו שנישבע להגן עליה אפילו במחיר חייו הוא. הוא הביט בילדה בת החמש-עשרה שחיבקה אותו, חולקת איתו את כוחה הגדול ביותר, התקווה והאור שבה, לבושה בשמלת חתונה מפוארת ושערה החום מוסתר תחת הינומה כבדה. הוא ניסה להרוג את יאקומו. שוב. והיא סירבה להילחם נגדו ובמקום זאת היא עמדה מולו והצילה אותו. "אני מצטער." ביקש את סליחתה במבוכה, למרות שידע שסלחה לו כבר מזמן. זה הטבע שלהם, של בני האדם. לסלוח. "ידעתי שתחזור אלי." אמרה יאקומו. מושרמבו ציפה לראות מבט של האשמה, ולו הקלה ביותר, בעיניה, כעס, או אפילו פחד, אבל חוץ מנתיב הדמעות היבש שחצה את פניה הן היו שלוות ורגועות כתמיד. יאקומו לקחה את ידו בידה והצמידה אותה לחזהו. "אתה שומע את הדבר הזה שפועם בך? זהו ליבך. לא הייתי יכולה לוותר עליו, וידעתי שגם אתה לא תוכל." מושרמבו רק שתק ואחז בידה, ולפתע אחז גם בידה השנייה והחל לרקוד איתה. הם רקדו שעות, שמלתה הלבנה של יאקומו מתנופפת עם כל צעד שעשו ביחד עם גלימתו של מושרמבו. ושניהם שתקו, כי לא היה צורך במילים. באותו יום נשבע הלוחם החזק ביותר באנטרה לבת האנוש האחרונה שיעזור לה להגיע לשינזו ויהי מה, והם המשיכו לרקוד. וכאשר ישבה יאקומו בתוך האקובה, רכב המסע שלה, והביטה במושרה משתטה על הגלשן המעופף שלו ובסאגו וקוטל רבים על תפוח, היא חייכה כיודעת סוד.
