חלק שלישי:../images/Emo73.gif
"אוף, קרו, מה יהיה הסוף עם הקלפים?" שאלה את קרו, שדפק את האוטו שחלו בקיר וכמעט דפק את המכשיר בראשO.O. "לא יודע.." ענה לא מרוכז. "מה לא יודע? אתה יודע בכלל מה שאלתי?!" "אה?.. מה?" "קרו!!" נגשה לטלוויזיה וכיבתה אותה. קרו:"מה עשית ?!?!?!!?!" "ההיתי על 250!!" "יופי לי" לגלגה סאקורה. "עכשיו, מה יהיה סוף הקלפים?.." אמרה בקול מודאג במקצת. "לא יודע.." "כל פעם צץ חדש.." ענה. "אז צריך פשוט לתפוס אותם וזהו?" שאלה. "כנראה" ענה. פתאום נשמע קול התפוצצות רב עוצמה. "מה זה?" נבהלה סאקורה עד רעד. "בטח רעם.." ענה קרו. "רעם?!?!!?!!?!?! אתה שפוי?!" התעצבנה. "טוב, טוב, בוא נצא החוצה ונבדוק זאת.." כשיצאו, היא וקרו, החוצה, לא דמיינו את המראה שנגלה מולם. כל הספרים פוצצו כרימונים על בתים ואנשים בתוך עשן סמיך מידי מחשב רותח שנמצא למעלה, כאדם גדול, שמחטף עצבים כה רבים על הספרים, שגוזלים זמן לא מועט מילדי דור האלפיים. סאקורה נראתה פוחדת ואבודת עצות. לא ידעה לעשות, גם לא עם עצמה. אמרה לעצמה, "אולי אדבר איתו..?" האמת, שכך עשתה. את הכנפיים קיבלה מכל התעופה ואת החרף לקחה מקלף החרב. ביקשה ממנו, שיפסיק זאת. המחשב, שענה:"אין מכבודי לא לפגוע בספרים!" וצחק צחוק מרושע, לקח ספר עב כרס (מה זה עב כרס?! יותר גרוע מהארי פוטר החמישי!!) וניסה לפוצצו על סאקורה. סאקורה חמקה במהירות בעזרת שימוש בקלף הטיל. היא אינה ידעה מה לעשות. קלף ה'מטוס קרב' לא עזר. הוא היה חסין. סאקורה, שראתה פתאום את יואה נפגע קשות בעץ ואת קרו המועף לתוך ענן, הרגישה בכי עז. העיר מולה נראתה כה מתה, מוחרבת, אפורה, ללא מחסה, הרגישה עצמה כאחת שצריכה להציל אותה, ויהיה מה! אך, מחשבות לד לא עוזרות, מעשים צריך גם. מעשים לא היה לה, רק פחד. פחד מהבלתי ידוע, פחד בלתי מוספר, פחד שהרגיש עצמו רוצה לצאת, בבכי. "נמאססססססססססס ליייייייייי!!!" צעקה סאקורה ואגם גדול נופל מלפניה. ספר שהושלך עומד דומם באוויר המזוהם. שוב פעם קרו נתקע בענן ויואה בעץ. אך, הפעם המחשה ההורס, עצר לפתע, והרגיש עצמו מושפל. במהירות בזק השליך עליה עשרות ספרים. קשה היה לחמוק, אך עדיין הבכי רקד בעיניה. יצא ויצא. אגם היה למטה ויחד עם העצב והפחד, הפך לתמיסה כמיכלית דלילה. התמיסה, שבנתה ככלי עזר, גם אקדח. האקדח, שהיה מלא בתמיסה המורכבת מחומרים של עצב, הועבר בדרך קסם לידיה הרועדות של סאקורה. החרב, שהוחזקה באחת מידיה, ישר הפכה לקלף שנתפס באחד מכיסיה של סאקורה. האקדח שהוחזק בידיה גרם לידיה להיות פחות רועדות. לעצור במקצת את קלף הטיל. לעמוד מול הספרים ולירות בהם ללא כל פחד, פחד פנימי. הספרים, שנפלו על הרצפה בקול צורם, גרמו לעשן לזרום למעלה ולגרום לסנוור. המחשב ההרסני, ניצל זאת בחוכמה ו\זרק ספרים כה רבים לכיוונה, שלא השמיעה, הייתה נפגעת את למוות. אחר שהעשן התפזר, נטלה את אקדחה וירתה בנשימה עצורה יריות כמה רבות עם עניים עצומות. המחשב, שהפעם לא נהפך לקלף, אלא לפיצוץ אחד גדול. באותו הזמן, סאקורה פתחה את פיה וניסתה לשאוף כמה שפחות אויר, ואמרה: ""עוצמה הרסנית הנוצרה ע"י גורם בלתי ידוע תילכדי כקלף! – מחשב!". נשמע בום ענקי, המחשב הושמד, הזיהום שבאויר התפזר, והכל נהפך לקודמתו. כולם חשבו כך. אך באותו הרגע נפלו לידיה 'קלף הטיל', 'פיצוץ', 'עצב' ו'מטוס הקרב'. "קלף הפיצוץ?.." מלמלה לעצמה.. "אהה!!!" "זה היה המחשב.." אמרה לעצמה.." בעצם המחשב היה רק דימויי..".
