בהודעות =]
אבידה והחזרה. נלחמנו באותו קרב גב אל גב,לא מודעים לסכנה שבלהילחם רק שנינו נגד אויב שחזק כמו שנינו,אולי המחשבה שאנחנו יותר חזקים רק המריצה אותנו להילחם נגדו וכמובן לנצח,לא יכול היה להיות סוף אחר,נכון?!ובכן זה גם מה שאני והוא חשבנו..איך הוא יכול היה לדעת,איך אני יכולתי לדעת שזה יהיה בשבילו מין קרב סופי,כזה שממנו הביתה הוא לא יחזור..לפחות לא היום... לאחר הקרב הכל היה שקט אפשר לומר דומם כמו הפנים שלו,התקרבתי אליו ואמרתי "למה אתה שוכב?נו,קום כבר..מתחיל להחשיך וכדאי שנחזור כבר!"והוא לא קם,הוא רק שתק ושכב שם עם עיניים חסרות הבעה,דוממות..ואז זה הכה בי,כואב כמו סכין שננעצת בך ויוצאת וננעצת שוב ויוצאת,התיישבתי על האדמה באיטיות והתחלתי לבכות..פשוט בכיתי למרות מה שאבא שלי אומר ש"גברים לא בוכים!"וש"רק נקבות בוכות."אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות מלפרוץ..איבדתי את החבר הכי טוב שלי ואפילו יותר מזה..הוא היה האדם שהכי אהבתי בחיי,הייתי שבור..למה לא הגנתי עליו?המחשבה הזאת ניקרה לי בראש,לא נותנת לי מנוח אפילו לרגע,ניגבתי את הדמעות והרמתי אותו,הבטתי בו ובעיניו חסרות ההבעה שלא הביעו יותר את שמחת החיים שהייתה לו תמיד..בגדיו היו קרועים..היה לי חשק עז לנקום,לנקום במפלצת שעשתה את זה!אבל לא היה לי במה לנקום..המפלצת כבר חוסלה,נשאר לי רק לשאת את הכאב והנקמה בלב,נשקתי לו,ולפניו הקרות ואמרתי "אל תדאג חבר!אתה תחייה..בעזרת הדרגון בולז!"הנחתי אותו ליד העץ הכי פורח שנשאר במקום ועפתי משם במהירות,לא מביט לאחור..לא יכול להביט לאחור. ובבית שלו,כשבישרתי להוריו מה קרה,הכל היה שקט שם ודומם כמו הפנים שלו,המראה של פניו הדוממות לא יצא לי מהראש..כל-כך דומם..ואז ההתייפחויות של אימו שברו את הדממה,הם לא האשימו אותי,להפך אביו רק ניחם אותי וחיזק אותי "אל תדאג!הכל יהיה בסדר!אנחנו נחייה אותו עם הדרגון בולז..והכל יחזור להיות כמו מה שהיה.."זה מה שהוא אמר לי,לא יכולתי לשאת את המראה של אימא שלו ועפתי משם,שוב לא מביט לאחור כמו שלא רציתי להביט לעבר..להיזכר באותו הקרב,בפניו הדוממות,בגופו הרפוי חסר הנשמה..רציתי להיות לבד באותו הרגע..זה מה שרציתי.. עברה שנה מאז אותו קרב,מאז האבידה,שמעתי שאבא שלו מצא כבר את הדרגון בולז,את כולם..הוא יחזור!..ניחמתי את עצמי אבל זה לא עזר..חשבתי ששום דבר לא יעזור עד שאימא שלי קראה לי למטה,ירדתי במדרגות באיטיות,לא מרוכז..כמעט שהחלקתי,אבל אז ראיתי אותו עומד שם,בפתח ומחייך את החיוך שאליו כל-כך התגעגעתי,ייצבתי את עצמי והמשכתי לרדת במדרגות כשתחושות הקלה ושמחה ממלאות את לבי,זה חלום?שאלתי את עצמי..אבל זה לא היה חלום,זו הייתה המציאות,הוא חיבק אותי ואמר "אני מקווה שלא התגעגעת יותר מדי..",חייכתי חצי חיוך..הכל יחזור להיות כמו מה שהיה,חשבתי..לפחות לפי דעתו,הוא תפס בידי ואמר "בוא נראה מי מגיע הכי מהר ליער!"ואז עף במהירות,נתתי לו לנצח..כמו שתמיד אני נותן לו,משום מה הרגשתי שהמוות כבר לא ירתיע אותי יותר..לפחות לא המוות שלו,הפעם הראשונה תמיד הכי קשה אבל התגברתי עליה,כמו שהתגברתי על המוות עוד הרבה פעמים אחר-כך..וכמו שהוא התגבר.. "היי טראנקס!!"שמעתי אותו קורא לי מבחוץ,הנחתי את המחברת שבה כתבתי עד עתה ויצאתי החוצה..הלכנו לעבר הבית שלו,לשחק,לאכול..ואז לעוף משם ליער להתאמן קצת ואז להילחם נגד איזו מפלצת שברור לנו שננצח אותה...ובכן כמו שאבא שלו-גוקו אמר.."והכל יחזור להיות כמו מה שהיה."
