פיקצר
"גש ללוח, אדון פוטר" אמרה המורה בארסיות, מישירה מבט אל תוך עיניו המפוחדות של הארי. "אם אתה מרשה לעצמך לפטפט במהלך השיעורים שלי, אז הציון ה-נכשל הזה" היא המשיכה בקול רם יותר, מנופפת בפניו של הארי בפיסת נייר, עליה התנוסס ציון 40 מדאיג ביותר, "הוא מקרי בהחלט". הארי קימץ את ידיו לאגרופים, אך שתק. לא היה לא מה לעשות, הרי אף פעם לא מאמינים לו. הוא צעד בנחישות אל עבר הלוח, מכיר בעובדה שאין לו סיכוי לפתור את התרגיל הארוך שגברת קולינס שרבטה. הוא שנא מתמטיקה! "הציון שתקבל על התרגיל הזה יופיע בתעודה שלך" היא אמרה בקול רם מספיק כדי שכל הכיתה תשמע, כשחיוך מרושע נסוך על פניה. הארי המשיך ללכת, יודע שאין טעם להתווכח. הוא לא דיבר! הוא רק ביקש מדאדלי להפסיק ולדקור אותו בעפרון המחודד שלו. אבל אם הוא ינסה להגיד את זה למורה, חבורת הבריונים שלו תעמוד לצדו, והוא יתחרט על זה בהפסקה.. הארי הגיע אל הלוח ולקח את הגיר שהמורה הושיטה לו, ידו רועדת קלות. "אולי אני אנסה בכל זאת" הוא חשב לעצמו בייאוש. הוא קרא את התרגיל כמה פעמים, מימן לשמאל ואז משמאל לימין. הוא ידע שזה חסר תקווה. "ובכן" שאלה גברת קולינס בקול חסר סבלנות. "אני... אהמ... לא יודע.." "לא יודע" היא חזרה אחריו, הבעה של סיפוק עצום מרוחה על פניה "הארי פוטר, הדברן הגדול, לא יודע" "אה, כן..." הוא מלמל בתבוסה. "כמו שציפיתי, מר פוטר" היא אמרה בקול ענייני, ופנתה לשרבט משהו במחברת שלה.. הארי לא יכל שלא לשים לב לתנועה העיגולית להחריד שהיד שלה עשתה. יש לו עוד 0 במתמטיקה, מה חדש? הוא הסתכל סביב על הכיתה. חלק מהילדים צחקקו. דאדלי קרץ לו.הארי חש זרם של שנאה בוער בעורקיו למראה פרצופו המרוצה והמדושן של בן דודו. "אאוץ'" צווח דאדלי באותו רגע ממש, ממשש את גבו בעצבנות. "אני, איזה חרק עקץ אותי!" הארי תהה אם זה רק צירוף מקרים. אם זה באמת היה רק חרק. הרבה דברים מוזרים קרו לו בזמן האחרון. מוזרים מאוד. "דוד ורנון לא יהיה מרוצה" הוא הרהר בעצב, אחרי שיצא לחצר בתום השיעור "גברת קולינס תזמן אותו לשיחה. מה שאומר שבוע שלם בלי ארוחות בשבילי". עם הרגשה מלאת רחמים עצמיים, הוא גרר את עצמו לשיעור הבא שלו, כשהציון הנכשל לא עוזב את מחשבותיו. בדיוק כמו שהארי ציפה, גברת קולינס זימנה את דוד ורנון לשיחה, שוב. הארי החזיק את התעודה בידו, בוהה בה בעצב. 30 במתמטיקה, זה ציון ממש גרוע, אפילו בשבילו. "אני הזהרתי אותך ילד" דוד ורנון מלמל לו, כדי שאף אחד מההורים האחרים לא יוכל לשמוע. "אני אמרתי לך שאם המורה שלך למתמטיקה תתלונן שוב, אתה תצטער על זה" "אבל.." הארי פתח, וידע שאין טעם להמשיך "ילד, אני וויתרתי על הערב שלי כדי לבוא לכאן!! אני לא מאמין שיש לך את החוצפה להתווכח!". דוד ורנון האדים קלות, והצבע הרגיל חזר לפניו לאחר שלקח נשימה עמוקה במיוחד. הארי ידע שהוא לא צועק רק מפני שהוא פוחד שמישהו ישמע אותו. הוא העדיף להישאר בבית הספר שעות עם גברת קולינס מאשר לחזור הביתה. "תסדר את השיער שלך" הוא נבח לעברו, בזמן שהוא בחן את העניבה האפורה הרגילה שלו. "זה לא הוגן" הארי חשב, עוצם את עיניו "זה פשוט לא הוגן!" לפתע הוא הרגיש את התעודה מתחממת מעט, כאילו שכבה בשמש לכמה דקות. הוא הביט בה במהירות, כלא מאמין. הציון! הוא השתנה! הוא קיבל-מצוין!! הארי מיהר לסגור את פיו, מקווה שאף אחד לא ראה את הבעת ההפתעה שהייתה על פניו לפני רגע ממש. "איך זה יכול להיות?" הארי חשב, נסער ומבולבל. הוא הסתכל על הציון הזה לפני רגע ממש... ואולי? לא... אין דבר כזה קסם. הוא בטח לא קרא נכון. זה לא היה 30, רק איזושהי השתקפות של השמש. "הגיע תורנו" דוד ורנון אמר, תוך כדי שהוא דוחף אותו לכיוון הדלת. הארי נכנס לחדר ששימש לו ככיתה, שעכשיו היה נקי ומסודר, ריק משולחנות, חוץ מהשולחן הגדול של המורה. גברת קולינס, עכשיו מאופרת ומבושמת, חייכה לעבר דוד ורנון, מתייחסת להארי כאילו היה חלק מהלוח שמאחוריו. "הו, נעים לראות אותך מר דארסלי" היא אמרה במתיקות, והחוותה בידה לעבר הכיסא שניצב מולה "בוא, שב". אחרי שאף אחד לא פנה אליו, הארי התיישב ללא הזמנה. "אני מניחה שאתה יודע למה אתה פה, מר דארסלי" היא פתחה, מחליפה את החיוך המתוק בהבעה קרה "כן, הציון של הארי" ורנון אמר, מביט בכעס אל עבר אחיינו. "ובכן, אני מקווה שהארי יתחיל לקחת את עצמו בידיים" היא אמרה בקול צווחני, כזה שמורות משתמשות בו לנאומים מעצבנים במיוחד "מתמטיקה הוא מקצוע חושב ומרכזי בחייו של כל אדם משכיל. אני באופן אישי חושבת שעם קצת משמעת עצמית ועבודה קשה......" הארי הפסיק להקשיב.. הוא הכיר את הנאום הזה בעל פה. "זה לא יכול להיות" הוא חשב, "היא בהחלט לא נתנה לי ציון מצוין, לא אם היא התחילה לנאום"... הארי הריץ את הדקות האחרונות בראשו שוב ושוב, מנסה למצוא הסבר הגיוני, אך ללא הצלחה. דוד ורנון, שכנראה קלט את המבט המזוגג שעל פניו, בעט בו באכזריות מתחת לשולחן, והחזיר אותו היישר לנאומה של גברת קולינס "....והוא קיבל את הציון הכי נמוך בכיתה" היא המשיכה, תוך כדי שהיא חוטפת את התעודה מידו "מה יש לך להגיד על זה?" היא שאלה, מצביעה על הציון המצוין, שהיה נכשל רק לפני כמה דקות.. "הממ... תודה?" אמר הארי, משועשע. דוד ורנון נראה המום. גברת קולינס, שראתה רק את צידה האחורי של התעודה, נראתה זועמת. היא חשבה, ככל הנראה, שהארי צוחק עליה. "מר דארסלי, אתה מרשה לו לזלזל בי ככה?" ורנון גמגם משהו שנשמע כמו "אבל.. לא יכול להיות..... מתמטיקה... מצוין..." גברת קולינס מיהרה לסרוק את הדף בעיניה הקטנות, ונעצרה מול משבצת המתמטיקה. היא קראה את הציון והניחה את התעודה על השולחן, עיניה פקוחות לרווחה "אבל.. זה לא יכול להיות.." היא גמגמה, אובדת עצות "אני... בפרוש נתתי לו נכשל... רשמתי בעצמי". הארי ודוד וורנון היו בדרכם למכונית. לאחר שדוד וורנון נשבע לגברת קולינס עשר פעמים לפחות שהוא לא יודע מה קרה, הם סיכמו בניהם שהארי יקבל תעודה חדשה, עם הציון האמיתי שלו. הארי ידע שהיה לו מזל. הוא לא הצטער בכלל על כך שגברת קולינס הבחינה בשינוי. מצבו היה יכול להיות גרוע בהרבה אם היא הייתה מגלה מה שקרה שניות ספורות לפני שהם יצאו מהחדר. דוד ורנון ודאי שם לב גם הוא, כי הוא מלמל משהו על זה שהוא צריך להוציא את הכלב(למרות שלמיטב ידעתו של הארי, בכלל לא היה להם כלב) ודחף את הארי בהיסטריה אל עבר היציאה. הארי היה שקוע במחשבות. כל הדברים המוזרים האלו, הם חוזרים על עצמם. ולמרות שדוד ורנון אמר לו אלפי פעמים שאין דבר כזה- קסם, הארי היה משוכנע שאין שום חרק שהיה יכול להפוך את פאתה של גברת קולינס לכחולה בין רגע..
"גש ללוח, אדון פוטר" אמרה המורה בארסיות, מישירה מבט אל תוך עיניו המפוחדות של הארי. "אם אתה מרשה לעצמך לפטפט במהלך השיעורים שלי, אז הציון ה-נכשל הזה" היא המשיכה בקול רם יותר, מנופפת בפניו של הארי בפיסת נייר, עליה התנוסס ציון 40 מדאיג ביותר, "הוא מקרי בהחלט". הארי קימץ את ידיו לאגרופים, אך שתק. לא היה לא מה לעשות, הרי אף פעם לא מאמינים לו. הוא צעד בנחישות אל עבר הלוח, מכיר בעובדה שאין לו סיכוי לפתור את התרגיל הארוך שגברת קולינס שרבטה. הוא שנא מתמטיקה! "הציון שתקבל על התרגיל הזה יופיע בתעודה שלך" היא אמרה בקול רם מספיק כדי שכל הכיתה תשמע, כשחיוך מרושע נסוך על פניה. הארי המשיך ללכת, יודע שאין טעם להתווכח. הוא לא דיבר! הוא רק ביקש מדאדלי להפסיק ולדקור אותו בעפרון המחודד שלו. אבל אם הוא ינסה להגיד את זה למורה, חבורת הבריונים שלו תעמוד לצדו, והוא יתחרט על זה בהפסקה.. הארי הגיע אל הלוח ולקח את הגיר שהמורה הושיטה לו, ידו רועדת קלות. "אולי אני אנסה בכל זאת" הוא חשב לעצמו בייאוש. הוא קרא את התרגיל כמה פעמים, מימן לשמאל ואז משמאל לימין. הוא ידע שזה חסר תקווה. "ובכן" שאלה גברת קולינס בקול חסר סבלנות. "אני... אהמ... לא יודע.." "לא יודע" היא חזרה אחריו, הבעה של סיפוק עצום מרוחה על פניה "הארי פוטר, הדברן הגדול, לא יודע" "אה, כן..." הוא מלמל בתבוסה. "כמו שציפיתי, מר פוטר" היא אמרה בקול ענייני, ופנתה לשרבט משהו במחברת שלה.. הארי לא יכל שלא לשים לב לתנועה העיגולית להחריד שהיד שלה עשתה. יש לו עוד 0 במתמטיקה, מה חדש? הוא הסתכל סביב על הכיתה. חלק מהילדים צחקקו. דאדלי קרץ לו.הארי חש זרם של שנאה בוער בעורקיו למראה פרצופו המרוצה והמדושן של בן דודו. "אאוץ'" צווח דאדלי באותו רגע ממש, ממשש את גבו בעצבנות. "אני, איזה חרק עקץ אותי!" הארי תהה אם זה רק צירוף מקרים. אם זה באמת היה רק חרק. הרבה דברים מוזרים קרו לו בזמן האחרון. מוזרים מאוד. "דוד ורנון לא יהיה מרוצה" הוא הרהר בעצב, אחרי שיצא לחצר בתום השיעור "גברת קולינס תזמן אותו לשיחה. מה שאומר שבוע שלם בלי ארוחות בשבילי". עם הרגשה מלאת רחמים עצמיים, הוא גרר את עצמו לשיעור הבא שלו, כשהציון הנכשל לא עוזב את מחשבותיו. בדיוק כמו שהארי ציפה, גברת קולינס זימנה את דוד ורנון לשיחה, שוב. הארי החזיק את התעודה בידו, בוהה בה בעצב. 30 במתמטיקה, זה ציון ממש גרוע, אפילו בשבילו. "אני הזהרתי אותך ילד" דוד ורנון מלמל לו, כדי שאף אחד מההורים האחרים לא יוכל לשמוע. "אני אמרתי לך שאם המורה שלך למתמטיקה תתלונן שוב, אתה תצטער על זה" "אבל.." הארי פתח, וידע שאין טעם להמשיך "ילד, אני וויתרתי על הערב שלי כדי לבוא לכאן!! אני לא מאמין שיש לך את החוצפה להתווכח!". דוד ורנון האדים קלות, והצבע הרגיל חזר לפניו לאחר שלקח נשימה עמוקה במיוחד. הארי ידע שהוא לא צועק רק מפני שהוא פוחד שמישהו ישמע אותו. הוא העדיף להישאר בבית הספר שעות עם גברת קולינס מאשר לחזור הביתה. "תסדר את השיער שלך" הוא נבח לעברו, בזמן שהוא בחן את העניבה האפורה הרגילה שלו. "זה לא הוגן" הארי חשב, עוצם את עיניו "זה פשוט לא הוגן!" לפתע הוא הרגיש את התעודה מתחממת מעט, כאילו שכבה בשמש לכמה דקות. הוא הביט בה במהירות, כלא מאמין. הציון! הוא השתנה! הוא קיבל-מצוין!! הארי מיהר לסגור את פיו, מקווה שאף אחד לא ראה את הבעת ההפתעה שהייתה על פניו לפני רגע ממש. "איך זה יכול להיות?" הארי חשב, נסער ומבולבל. הוא הסתכל על הציון הזה לפני רגע ממש... ואולי? לא... אין דבר כזה קסם. הוא בטח לא קרא נכון. זה לא היה 30, רק איזושהי השתקפות של השמש. "הגיע תורנו" דוד ורנון אמר, תוך כדי שהוא דוחף אותו לכיוון הדלת. הארי נכנס לחדר ששימש לו ככיתה, שעכשיו היה נקי ומסודר, ריק משולחנות, חוץ מהשולחן הגדול של המורה. גברת קולינס, עכשיו מאופרת ומבושמת, חייכה לעבר דוד ורנון, מתייחסת להארי כאילו היה חלק מהלוח שמאחוריו. "הו, נעים לראות אותך מר דארסלי" היא אמרה במתיקות, והחוותה בידה לעבר הכיסא שניצב מולה "בוא, שב". אחרי שאף אחד לא פנה אליו, הארי התיישב ללא הזמנה. "אני מניחה שאתה יודע למה אתה פה, מר דארסלי" היא פתחה, מחליפה את החיוך המתוק בהבעה קרה "כן, הציון של הארי" ורנון אמר, מביט בכעס אל עבר אחיינו. "ובכן, אני מקווה שהארי יתחיל לקחת את עצמו בידיים" היא אמרה בקול צווחני, כזה שמורות משתמשות בו לנאומים מעצבנים במיוחד "מתמטיקה הוא מקצוע חושב ומרכזי בחייו של כל אדם משכיל. אני באופן אישי חושבת שעם קצת משמעת עצמית ועבודה קשה......" הארי הפסיק להקשיב.. הוא הכיר את הנאום הזה בעל פה. "זה לא יכול להיות" הוא חשב, "היא בהחלט לא נתנה לי ציון מצוין, לא אם היא התחילה לנאום"... הארי הריץ את הדקות האחרונות בראשו שוב ושוב, מנסה למצוא הסבר הגיוני, אך ללא הצלחה. דוד ורנון, שכנראה קלט את המבט המזוגג שעל פניו, בעט בו באכזריות מתחת לשולחן, והחזיר אותו היישר לנאומה של גברת קולינס "....והוא קיבל את הציון הכי נמוך בכיתה" היא המשיכה, תוך כדי שהיא חוטפת את התעודה מידו "מה יש לך להגיד על זה?" היא שאלה, מצביעה על הציון המצוין, שהיה נכשל רק לפני כמה דקות.. "הממ... תודה?" אמר הארי, משועשע. דוד ורנון נראה המום. גברת קולינס, שראתה רק את צידה האחורי של התעודה, נראתה זועמת. היא חשבה, ככל הנראה, שהארי צוחק עליה. "מר דארסלי, אתה מרשה לו לזלזל בי ככה?" ורנון גמגם משהו שנשמע כמו "אבל.. לא יכול להיות..... מתמטיקה... מצוין..." גברת קולינס מיהרה לסרוק את הדף בעיניה הקטנות, ונעצרה מול משבצת המתמטיקה. היא קראה את הציון והניחה את התעודה על השולחן, עיניה פקוחות לרווחה "אבל.. זה לא יכול להיות.." היא גמגמה, אובדת עצות "אני... בפרוש נתתי לו נכשל... רשמתי בעצמי". הארי ודוד וורנון היו בדרכם למכונית. לאחר שדוד וורנון נשבע לגברת קולינס עשר פעמים לפחות שהוא לא יודע מה קרה, הם סיכמו בניהם שהארי יקבל תעודה חדשה, עם הציון האמיתי שלו. הארי ידע שהיה לו מזל. הוא לא הצטער בכלל על כך שגברת קולינס הבחינה בשינוי. מצבו היה יכול להיות גרוע בהרבה אם היא הייתה מגלה מה שקרה שניות ספורות לפני שהם יצאו מהחדר. דוד ורנון ודאי שם לב גם הוא, כי הוא מלמל משהו על זה שהוא צריך להוציא את הכלב(למרות שלמיטב ידעתו של הארי, בכלל לא היה להם כלב) ודחף את הארי בהיסטריה אל עבר היציאה. הארי היה שקוע במחשבות. כל הדברים המוזרים האלו, הם חוזרים על עצמם. ולמרות שדוד ורנון אמר לו אלפי פעמים שאין דבר כזה- קסם, הארי היה משוכנע שאין שום חרק שהיה יכול להפוך את פאתה של גברת קולינס לכחולה בין רגע..
) כל הכבוד על העבודה, הרעיון נפלא ורשמת אותו נפלא
