בהודעה
אינויאשה עקב במבטו אחר דמותה הנעלמת של קגומה. הוא התיישב על הדשא, נאנח ועוצם את עיניו, נשען לאחור. הרוח הקלילה ליטפה את שיעורתיו הארוכות של אינויאשה, שנחר בבוז. מבטו נח על השמש השוקעת, מחפש אחר ירח שיציל אותו מהחושך שיורד. אינויאשה הביט למעלה, אין ירח. שיערו הארוך של אינויאשה הפך שחור. הוא שכב שם, לא יודע כמה זמן עבר, אבל הוא ידע שהיא תחזור, היא תמיד חוזרת. "קגומה!" שאג אינויאשה, קם על רגליו וקופץ אל תוך פתח הבאר המרובעת. אינויאשה יצא מן המקדש אל החושך הקודר. "קגומה?" הוא קרא בקול, מביט על הדמות הקטנה שישבה על יד עץ גדול. אינויאשה, מתעלם מן הגשם היורד, החל לרוץ לכיוונה של הדמות. קגומה סובבה את ראשה, מנגבת את טיפות הגשם שירדו על פניה. היא השפילה את מבטה, קמה על רגליה. "אינויאשה," היא לחשה בקול צרוד. "את... אני לא... אני מצטער." אינויאשה השפיל גם הוא את מבטו, נאנח בייאוש ובולע את רוקו. הוא הרגיש את ידה של קגומה לופטת את פרק ידו ומושכת אותו אליה. הוא פלט קריאת הפתעה כאשר ידיה של קגומה נכרחו סביב מותניו, היא חיבקה אותו. היא הרכינה את ראשה על החזה של אינויאשה, מתייפחת. דמעותיה התערבו עם טיפות הגשם, שלא הפסיק לרדת. קגומה הרימה את מבטה, עינייה נפגשות עם של אינויאשה. היא קירבה את ראשה לשלו, לא רוצה שהרגע יגמר. שפתייה הרכות של קגומה נפגשו עם אלה של אינויאשה, שהרגיש את הסומק פושט על לחיו. קגומה פלטה קריאת הפתעה כאשר הרגישה את ידיו של אינויאשה מגששות על גופה. היא העבירה את ידה בשיערו של אינויאשה, עוצמת את עינייה בתענוג. קגומה נפלה אל ידיו של אינויאשה, עיניה עצומות. אינויאשה חייך חיוך קטן והתיישב, מניח את ראשה של קגומה על רגליו ומלטף את שיערה בעדינות, נאנח ונשען אחורה על העץ.