פריקית מצוייה
New member
פיקים לא גמורים
כמה פיקים שלא גמרתי של דיג'ימון, לא היה לי מושג איך להמשיך אותם: כמו שאפשר לשים לב אני בטירוף "אליס" בכל המובנים. והנה פיק: "אליס, תתרחקי ממנו! הוא מסוכן!" "לא! תיזהרי! בואי הנה!" "אליס, זוזי משם את שומעת?!" קולות רמים וקריאות אזהרה נשמעו מכל עבר. אבל אליס לא הבינה אותם. היא התקרבה את היצור, הוא היה שחור, גדול מאוד ונראה כמו כלב מפלצתי ענקי שהיה בערך כפול ממנה. "תגידו לי, אתם משוגעים או מה?!" בקע קול אישה מהכניסה, היא נכנסה וצעקה בהיסטריה "היא לא מבינה! תקחו אותה משם וזהו!" אבל כולם היו קפואים במקום. כולם פחדו לזוז. הכלב הזה היה היצור הראשון שהצליח להם אבל הוא היה מסוכן. "אמרתי לך שלא כדאי לך להכניס את הבת שלך לעסק הזה!" אמרה האישה "היא הייתה היחידה שיכלה... אני אוציא אותה מזה, כל מה שאני צריך לעשות זה ללחוץ על כפתור החירום והוא ימחק" אמר איש אחד, אבא של אליס "אבל אם תחלץ על כפתור החירום כל התוכנה תימחק, אסור לך לעשות את זה!" "אבל זאת הילדה שלי! זאת הילה שלי, מר וונג! והיא בסכנת חיים!!!" "אבל..." מר וונג לא סיים את המשפט, המפלצת דמויית הכלב התנפלה על אליס. וזה משהו קטן... משהו קטן ומוזר סטניגמון אביר נכנס לחדר, קסדתו הייתה מאובקת וסדוקה, המגן שלו היה שבור ומלוכלך וגופו הי המכוסה חבורות כחולות. הוא נכנס אל החדר החשוך והעגול, כל קירות החדר היו מכוסים במסכי טלוויזיה שהראו כל אחד תמונה שונה. במרכז החדר, על כיסא שחור וגדול, ישבה אמפרמון. לא הייתה לו כל אפשרות לדעת מה היא עושה כי הייתה לגמרי מכוסה בצללים. אבל הקול שלה היה ברור לגמרי, חזק, מפחיד ומשועשע מעט. "סטינגמון, אתה פה. מצויין" היא הסתובבה בכיסא שלה לכיוונו של סטניגמון ועל פניה חיוך מרושע "אני שמחה שלא הגעת הנה בתור דיג'יביצה" בידה הייתה כוס זכוכית גדולה מלאה בנוזל סגול כהה והיא שיחקה איתה, הנוזל הסגול התיז קצת כשניערה את הכוס בעדינות. סטינגמון אביר פחד. הוא לא ידע למה אבל בכל פעם שנכנס לחדר הוא פחד, הייתה לו תחושה איומה ומוזרה שהוא היה כאן פעם ושהוא פחד מאוד. לא בגלל החושך או בגלל אמפרמון, בגלל שבכל פעם שנכנס היה לו מין דה-ז'ה-וו מוזר כאילו הוא היה כאן פעם באותה סיטואציה ומשום מה תמיד היה מופתע לראות את אמפרמון יושבת בכיסא מול המסכים שעל הקיר העגול. אבל הפעם הוא לא הרגיש בדיוק את זה. הוא היה מותש, הוא כרגע הביס שלושה נייטמונים אכזריים במיוחד ולא היה לו כוח לפחד יותר מידי. "הייתי צריך לבקש תגבורת" הוא אמר ושיפשף את כנף הפלדה שלו, אמפרמון נראתה לפתע רצינית מאוד "גם אם היית מבקש, כל החיילים בשדה הקרב עכשיו, אין אף אחד שאפשר להיעזר בו" אמרה ולגמה מהנוזל הסגול והמוזר שלה. "זה היה נורא" אמר סטינגמון אביר "הייתי מציעה לך לנוח קצת ואולי לשתות משהו. יש לי מיץ שזיפים. אתה רוצה?" אמרה אמפרמון והגישה לו את הכוס, סטינגמון אביר צחק, הוא לא הבין מה כל כך מצחיק בזה אבל בכל פעם שאמפרמון אמרה "מיץ שזיפים" הוא צחק.
כמה פיקים שלא גמרתי של דיג'ימון, לא היה לי מושג איך להמשיך אותם: כמו שאפשר לשים לב אני בטירוף "אליס" בכל המובנים. והנה פיק: "אליס, תתרחקי ממנו! הוא מסוכן!" "לא! תיזהרי! בואי הנה!" "אליס, זוזי משם את שומעת?!" קולות רמים וקריאות אזהרה נשמעו מכל עבר. אבל אליס לא הבינה אותם. היא התקרבה את היצור, הוא היה שחור, גדול מאוד ונראה כמו כלב מפלצתי ענקי שהיה בערך כפול ממנה. "תגידו לי, אתם משוגעים או מה?!" בקע קול אישה מהכניסה, היא נכנסה וצעקה בהיסטריה "היא לא מבינה! תקחו אותה משם וזהו!" אבל כולם היו קפואים במקום. כולם פחדו לזוז. הכלב הזה היה היצור הראשון שהצליח להם אבל הוא היה מסוכן. "אמרתי לך שלא כדאי לך להכניס את הבת שלך לעסק הזה!" אמרה האישה "היא הייתה היחידה שיכלה... אני אוציא אותה מזה, כל מה שאני צריך לעשות זה ללחוץ על כפתור החירום והוא ימחק" אמר איש אחד, אבא של אליס "אבל אם תחלץ על כפתור החירום כל התוכנה תימחק, אסור לך לעשות את זה!" "אבל זאת הילדה שלי! זאת הילה שלי, מר וונג! והיא בסכנת חיים!!!" "אבל..." מר וונג לא סיים את המשפט, המפלצת דמויית הכלב התנפלה על אליס. וזה משהו קטן... משהו קטן ומוזר סטניגמון אביר נכנס לחדר, קסדתו הייתה מאובקת וסדוקה, המגן שלו היה שבור ומלוכלך וגופו הי המכוסה חבורות כחולות. הוא נכנס אל החדר החשוך והעגול, כל קירות החדר היו מכוסים במסכי טלוויזיה שהראו כל אחד תמונה שונה. במרכז החדר, על כיסא שחור וגדול, ישבה אמפרמון. לא הייתה לו כל אפשרות לדעת מה היא עושה כי הייתה לגמרי מכוסה בצללים. אבל הקול שלה היה ברור לגמרי, חזק, מפחיד ומשועשע מעט. "סטינגמון, אתה פה. מצויין" היא הסתובבה בכיסא שלה לכיוונו של סטניגמון ועל פניה חיוך מרושע "אני שמחה שלא הגעת הנה בתור דיג'יביצה" בידה הייתה כוס זכוכית גדולה מלאה בנוזל סגול כהה והיא שיחקה איתה, הנוזל הסגול התיז קצת כשניערה את הכוס בעדינות. סטינגמון אביר פחד. הוא לא ידע למה אבל בכל פעם שנכנס לחדר הוא פחד, הייתה לו תחושה איומה ומוזרה שהוא היה כאן פעם ושהוא פחד מאוד. לא בגלל החושך או בגלל אמפרמון, בגלל שבכל פעם שנכנס היה לו מין דה-ז'ה-וו מוזר כאילו הוא היה כאן פעם באותה סיטואציה ומשום מה תמיד היה מופתע לראות את אמפרמון יושבת בכיסא מול המסכים שעל הקיר העגול. אבל הפעם הוא לא הרגיש בדיוק את זה. הוא היה מותש, הוא כרגע הביס שלושה נייטמונים אכזריים במיוחד ולא היה לו כוח לפחד יותר מידי. "הייתי צריך לבקש תגבורת" הוא אמר ושיפשף את כנף הפלדה שלו, אמפרמון נראתה לפתע רצינית מאוד "גם אם היית מבקש, כל החיילים בשדה הקרב עכשיו, אין אף אחד שאפשר להיעזר בו" אמרה ולגמה מהנוזל הסגול והמוזר שלה. "זה היה נורא" אמר סטינגמון אביר "הייתי מציעה לך לנוח קצת ואולי לשתות משהו. יש לי מיץ שזיפים. אתה רוצה?" אמרה אמפרמון והגישה לו את הכוס, סטינגמון אביר צחק, הוא לא הבין מה כל כך מצחיק בזה אבל בכל פעם שאמפרמון אמרה "מיץ שזיפים" הוא צחק.