פיצוץ של מכשיר
עם השנים אנחנו לומדים להכיר במגבלות שלנו. כבר מזמן הבנתי שאחת ממגבלותי שקשה לי להשגיח על יותר מדבר אחד. כבר שנים אני יודע שאסור לי לצאת מהבית אם יותר מתיק אחד כי בכל מקרה רק אחד יגיע חזרה הביתה. לפני קצת יותר משנתיים התיק הצטמצם משמעותית, קניתי פאלם. פתאום הכל נכנס בפאוץ'. נכון, קצת דברים התווספו אליו לאחרונה וגדלתי לתיק צד קטן, אבל עדיין, תיק קטן אחד. לפני שבועיים זה קרה. מילואים, פתאום זה לא רק התיק, פתאום יש גם איזה צינור שצריך לשמור עליו מכל משמר. בתום יום המילואים הראשון, השעה קצת אחרי חצות, אני מחפש באוטו ואין תיק. לא אפרט את כל הרשימה אבל שווי הצעצועים למעלה משלושת אלפים שקל. שחזור קצר הבהיר שאני חייב לחזור מיד לצומת צמח. לא שהיה לי סיכוי למצוא את התיק אבל חייבים לבדוק. הגעתי, מזל שהיתה עוד סטקייה פתוחה, ניגשתי ושאלתי. מהמבט שלו הבנתי שהיה עדיף לו לא הייתי שואל: "אדוני, חבלן פוצץ את התיק שלך לפני שעתיים, צלצל למשטרת טבריה." צלצלתי, הזדהתי והתשובה מצידו השני של הקו היתה ברורה: "תגיע לתחנה", גם פוצצו לי את התיק וגם מריצים אותי באחת בלילה לטבריה. טוב, באמת שאני לא יכול לבוא בטענות לאיש. כמובן שמשך כל הנסיעה לתחנת המשטרה ניסיתי להזכר אם יש איזשהו סעיף בביטוח המתייחס ל"פיצוץ על ידי חבלן משטרה". לא זכרתי. התמקדתי בשאלה זו כי היה ברור לי שהVx הישן והטוב פינה מקומו ל515 דנדש. הגעתי לתחנה והזדהתי שוב. השוטר הוציא שקית ניילון שתכולתה נראית כאילו נאספה מפחי האשפה של טבריה. קשה לתאר את כאב הבטן שתקף אותי כשהרחתי את הריח השרוף שעלה מהשקית כשזו הוגשה לי. והשוטר, איך אומרים, מסובב את הסכין עוד שלושה סיבובים ואומר "הרבה דברים מעניינים היו לך בתיק" ומוסיף "אני לא יודע אם המחשב הקטן שהיה לך שם עובד". בשלב זה כבר הנחתי שאולי דבר אחד שרד את הארוע הדרמטי, ה sog (כמו לדרמן אבל קצת יותר). דווקא עליו יש אחריות לכל החיים. בידיים מזיעות אני קורע את השקית, מסתכל על העיסה שפעם היתה תיק ומזהה מיד שאכן זה היה התיק שלי. חלקו העליון של התיק הפך לבליל של חוטים ושרידי רוכסנים. אצבעותי הרועדות מפלסות דרך לעומק התיק ומתחילות לשלוף, עוד פריט, עוד אחד, עוד דבר, הפאלם כמובן הכי עמוק. מוציא אותו, פותח את המארז הקשיח ומרגיש שזה המפגש האחרון שלנו. לוחץ קלות על כפתור ההפעלה ו..................נדלק. כאילו לא היה חבלן. כאילו לא היה פיצוץ. כאילו בכלל לא שכחתי את התיק. בדיקה מעמיקה יותר העלתה כי פרט לכתישת התיק לא נגרם כל נזק לצעצועים או לכל דבר אחר שהיה בתוכו. וידאתי שלא יצרו כל קשר עם אישתי ("שלום, מדברים ממשטרת טבריה, האם בעלך.....................) את המשך המשפט גם אם היתה שומעת לא היתה זוכרת. יצאתי עם כל השקית ועם תחושה נפלאה המזכירה רק את התחושה שהיתה לי כשקניתי את הפאלם. והתיק, המשפחה המגועגת דאגה לתיק הרבה יותר מוצלח שחיכה לי בבית בפעם הראשונה שהגעתי. ובמידה ומישהו יחליט להגיב להודעה זו רוב הסיכויי שלא אגיב. מחר אני חוזר לשבועיים נוספים "שם". שבוע טוב לכולם
עם השנים אנחנו לומדים להכיר במגבלות שלנו. כבר מזמן הבנתי שאחת ממגבלותי שקשה לי להשגיח על יותר מדבר אחד. כבר שנים אני יודע שאסור לי לצאת מהבית אם יותר מתיק אחד כי בכל מקרה רק אחד יגיע חזרה הביתה. לפני קצת יותר משנתיים התיק הצטמצם משמעותית, קניתי פאלם. פתאום הכל נכנס בפאוץ'. נכון, קצת דברים התווספו אליו לאחרונה וגדלתי לתיק צד קטן, אבל עדיין, תיק קטן אחד. לפני שבועיים זה קרה. מילואים, פתאום זה לא רק התיק, פתאום יש גם איזה צינור שצריך לשמור עליו מכל משמר. בתום יום המילואים הראשון, השעה קצת אחרי חצות, אני מחפש באוטו ואין תיק. לא אפרט את כל הרשימה אבל שווי הצעצועים למעלה משלושת אלפים שקל. שחזור קצר הבהיר שאני חייב לחזור מיד לצומת צמח. לא שהיה לי סיכוי למצוא את התיק אבל חייבים לבדוק. הגעתי, מזל שהיתה עוד סטקייה פתוחה, ניגשתי ושאלתי. מהמבט שלו הבנתי שהיה עדיף לו לא הייתי שואל: "אדוני, חבלן פוצץ את התיק שלך לפני שעתיים, צלצל למשטרת טבריה." צלצלתי, הזדהתי והתשובה מצידו השני של הקו היתה ברורה: "תגיע לתחנה", גם פוצצו לי את התיק וגם מריצים אותי באחת בלילה לטבריה. טוב, באמת שאני לא יכול לבוא בטענות לאיש. כמובן שמשך כל הנסיעה לתחנת המשטרה ניסיתי להזכר אם יש איזשהו סעיף בביטוח המתייחס ל"פיצוץ על ידי חבלן משטרה". לא זכרתי. התמקדתי בשאלה זו כי היה ברור לי שהVx הישן והטוב פינה מקומו ל515 דנדש. הגעתי לתחנה והזדהתי שוב. השוטר הוציא שקית ניילון שתכולתה נראית כאילו נאספה מפחי האשפה של טבריה. קשה לתאר את כאב הבטן שתקף אותי כשהרחתי את הריח השרוף שעלה מהשקית כשזו הוגשה לי. והשוטר, איך אומרים, מסובב את הסכין עוד שלושה סיבובים ואומר "הרבה דברים מעניינים היו לך בתיק" ומוסיף "אני לא יודע אם המחשב הקטן שהיה לך שם עובד". בשלב זה כבר הנחתי שאולי דבר אחד שרד את הארוע הדרמטי, ה sog (כמו לדרמן אבל קצת יותר). דווקא עליו יש אחריות לכל החיים. בידיים מזיעות אני קורע את השקית, מסתכל על העיסה שפעם היתה תיק ומזהה מיד שאכן זה היה התיק שלי. חלקו העליון של התיק הפך לבליל של חוטים ושרידי רוכסנים. אצבעותי הרועדות מפלסות דרך לעומק התיק ומתחילות לשלוף, עוד פריט, עוד אחד, עוד דבר, הפאלם כמובן הכי עמוק. מוציא אותו, פותח את המארז הקשיח ומרגיש שזה המפגש האחרון שלנו. לוחץ קלות על כפתור ההפעלה ו..................נדלק. כאילו לא היה חבלן. כאילו לא היה פיצוץ. כאילו בכלל לא שכחתי את התיק. בדיקה מעמיקה יותר העלתה כי פרט לכתישת התיק לא נגרם כל נזק לצעצועים או לכל דבר אחר שהיה בתוכו. וידאתי שלא יצרו כל קשר עם אישתי ("שלום, מדברים ממשטרת טבריה, האם בעלך.....................) את המשך המשפט גם אם היתה שומעת לא היתה זוכרת. יצאתי עם כל השקית ועם תחושה נפלאה המזכירה רק את התחושה שהיתה לי כשקניתי את הפאלם. והתיק, המשפחה המגועגת דאגה לתיק הרבה יותר מוצלח שחיכה לי בבית בפעם הראשונה שהגעתי. ובמידה ומישהו יחליט להגיב להודעה זו רוב הסיכויי שלא אגיב. מחר אני חוזר לשבועיים נוספים "שם". שבוע טוב לכולם