פיפי-פרס

[melon]

פיפי-פרס

רציתי לדעת מדעתכן על שיטת הפיפי-פרס של גמילה מחיתולים. לי אישית, זה נשמע קצת לא נכון... בגן של הבת שלי זאת השיטה והם אומרים שהיא מוכיחה את עצמה ולטענתם מהר מאוד הילדים נכנסים לשיגרה של פיפי בשירותים ונושא הפרס נזנח ... לי אישית אין ניסיון בעניין ... מה אתם חושבים על זה

 

[לאה_מ]

אני משערת שהשיטה אכן עובדת.

מצד שני השאלה היא - למה בדיוק אנחנו רוצים להשתמש בה? האם על כל דבר שהילדים שלנו עושים אנחנו רוצים לתגמל אותם? האם המטרה של גמילה מחיתולים נובעת מתוך רצון שלנו או של הילד? אני מאמינה שלילד צריך להיות תמריץ אישי כדי להתחיל בגמילה. משהו פנימי שלו. רצון שלו להיות בלי חיתולים. גם התמורה, אגב, היא אישית לחלוטין. לא אני מסתובבת עם קקי ופיפי בחיתול, ולא אני אהנה מזה שהילד שלי גמול. ההנאה והתמורה היא של הילד. לכן מאד לא נכון להתנות את זה בעיני בתגמול חיצוני, כמו פרס, גם אם הפרס הזה נזנח בשלב מאוחר יותר. אני, אגב, לא מתגמלת את הילדים שלי בגלל דברים שהם עושים בבית, למשל, שהם חלק מהתפקוד שלהם במסגרת המשפחה - למשל, להוריד את הכלים מהשולחן, לשים בגדים בכביסה, לסדר את החדר שלהם, לעזור לי לסדר חלקים אחרים בבית וכו'. הם מתוגמלים בתודה (בדיוק כמו שאני רוצה להיות מתוגמלת בתודה על החלקים שלי), אבל מעבר לזה זה נראה לי פשוט חלק מההתנהגות הנורמלית בתוך התא המשפחתי - זה לא צריך תגמול חיצוני.

 

[maya100]

"לא אני אהנה מזה שהילד שלי גמול"??

לאה, בטח שכן תהני. אני חושבת שזה לא דומה לתת תגמול על השתתפות במטלות הבית ללתת תגמול על גמילה. מטלות הבית שייכות לכל דיירי הבית ורק הגיוני להתחלק בהן. אף אחד לא אוהב אותן אבל כולם מרוויחים מהן - בית נקי, בגדים נקיים, אוכל מוכן וכו'. בנוסף, אני חושבת שיש הרבה יותר גמישות לגבי הגיל שבו ילדים מתחילים להיות שותפים במטלות האלו. אין איזה deadline להתחלת עזרה בבית ואי עזרה אמנם מקשה על ההורים אבל ברמה יחסית נמוכה לעומת פספוסים לאורך זמן לדוגמא. גמילה מטיטול איננה צורך בעיני של הפעוט. אולי צורך שנובע מרצון לחיקוי או מרצון להיות "כמו הגדולים" אבל לא מאיזושהיא אי נוחות עם המצב הקודם (טיטול), לפחות הילדים שאני מכירה. יש לי כאמא אינטרס ברור שהגמילה תהיה כמה שיותר מהר, בוודאי! הרבה יותר מתסכל להחליף ולנקות 5 תחתונים+מכנסיים ביום מאשר לטאטא לבד את הבית או לקפל כביסה בעצמי, במיוחד שזה קורה לאורך זמן. כידוע לך, אני לא משתמשת בשיטה הזאת, אבל כבר התחלתי לחשוב עליה...(אמא שלי מאוד תומכת בה) אביגיל התחילה לעשות עכשיו פיפי גם במיטה בלילה (מה שלא קרה מעולם, אף לא פעם אחת) ואני די מיואשת, זאת האמת. בעצם אין לי תשובות אבל אני עדיין חושבת שאנחנו מעבירים לילד הרבה יותר לחץ ורצון להתקדמות ושינוי מצידו בנושאי גמילה מאשר בנושא עזרה בבית (גם אם המסרים אינם מילולייים ברובם).

 

[לאה_מ]

אינטרס שהגמילה תהיה כמה שיותר מהר -

ודאי! אינטרס שבכלל תהיה גמילה בגיל מסויים - אני לא חושבת. כלומר, אני לא מדברת על המצב שלך, בו עברתן את נקודת האל-חזור בעניין החיתול, ואת נמצאת בסיטואציה שמאד מקשה ומכבידה עליך. אני מדברת על תחילת גמילה, על היזמה לגמילה - הרי לאמא לא אכפת אם להחליף חיתול או לנגב את הטוסיק, נכון? אולי אפילו קל יותר עם החיתולים, מפני שההחלפות פחות תכופות מההליכות לשרותים. היזמה בעניין הזה צריכה לבוא מתוך מוטיבציה של הילד ולא מיזמת ההורים. ותתפלאי - אבל אי עזרה בבית מאד מכבידה על ההורה. וזה עלול להמשך הרבה יותר זמן מפספוסים בגמילה. אז אולי נקודתית פספוסים זה יותר גרוע, אבל מצד שני את עלולה למצוא את עצמך במשך שנים אוספת את השאריות שהילדים שלך השאירו בכל הבית, מנקה את מה שנשפך להם, אוספת את הבגדים שלהם שמפוזרים בבית ושמה בכביסה... מה זה אם לא מכביד? וספציפית לגבי הגמילה של אביגיל - בדיוק אתמול תהיתי האם הגיוני בשבילך דוקא לנסות להשתמש בשיטת הפרסים, משום ששיטת ההתעלמות עובדת רק אם יש הרבה מאד אורך רוח ויכולת להתעלם באמת (ולא רק להעמיד פנים שאת מתעלמת, אם את מבינה למה אני מתכוונת), אז אם היא לא תעבוד - אולי עדיף לנסות איכשהו לשבור את המעגל במשחק הכח הזה... אבל אני לא בטוחה, ואשמח לשמוע עוד דעות.

 

[maya100]

גם אני...../images/Emo9.gif

 

[irisgh]

לא נשמע טוב, אבל עובד

אני אישית ממש לא הייתי בעד ה'שיטה' הזו. יניב התחיל מדי פעם לחקות אחרים וזו נראתה לי מוטיבציה מספיקה בשבילו. לחקות גדולים יותר. אבל נוצרה סיטואציה בה חשבנו שיש לגמלו במהירות (הסתבר פתאום שהגן לא יקבל אותנו לא גמולים

), ואופס, לפני ששמתי לב, פתאום סבא וסבתא (הורי) אמרו לו שהוא יקבל שוקולד אם יעשה בשרותים, ושהחיתולים לא מתאימים לו. אני כבר וויתרתי על הגן הזה, אבל הגענו לנקודת האל-חזור. הוא לא הסכים ללבוש חיתול, גם לא בלילה. אופס, הקקי והפיפי בתחתונים לא הפריעו לו במיוחד

. בכל אופן, לגבי משהו שהוא ידע לעשות, פיפי בשרותים, עניין הפרס מאוד עזר. הוא הלך שוב ושוב לשרותים, לפעמים שלוש פעמים ברצף, כדי לקבל חמשוש (מין ארטיק קטן). והפלא ופלא, מרגע שהוא השיג שליטה בפיפי, הוא הפסיק לבקש את הארטיקים! עכשיו, עם קקי היה יותר קשה. רק אחרי שיצא בשרותים, התחיל להסכים להצעת השוחד (שכמו שאתם מבינים, באה מהורי, ועלי היה לקיימה אח"כ..). כיום, כשזה בא לו בקלות, לרוב הוא אפילו לא מבקש את השוקולד של הקקי. לפעמים עדיין מבקש. אם יש, אני נותנת חתיכונת. אבל זה כבר לא העניין. מעניין שהוא השתמש בזה למוטיבציה, אבל ברגע שהשיג שליטה, עניין הפרס נזנח מעצמו. זה לא ברור לי. אבל עובדה.

 

[maya100]

ישלי בעיה כפולה עם חיזוקים שהם אוכל

 

[Shellylove]

מסכימה עם לאה

מאיה (ואני אומרת זאת באהבה רבה), רואים שעוד לא התנסית בלהיות אמא לגדולים יותר- שנים על שנים את יכולה לרוץ אחריהם לאסוף את הגרביים המסריחות (אחרי שיעור התעמלות- איכסס...), כלים מלוכלכים, ערימות כביסה בחדר וכו' וכו', כך שאי עזרה בבית לטווח הארוך היא ניג'וס הרבה יותר גדול וזה גם יותר מרגיז, כי לא מדובר בפעוט שאולי עוד לא מבין. ואם להתייחס להתחלת הגמילה, אצלנו זו היתה יוזמה אך ורק של שלי. לי לא היתה ואעדיין אין שום בעיה שהיא תישאר עוד שנה עם חיתול. דווקא שלבי ההתחלה של הגמילה יותר מלחיצים בעיני (תפספס לא תפספס, אפשר לשים אותה באוטו בלי חיתול? ואצל חברים? לא נעים! וכו' וכו'). כל זאת מבלי להתייחס למקרה שלכם ספציפית, שכבר דיברנו עליו.

 

[נעה גל]

פיפי פרס וגמילה:סקירה קצרה - חלק א'

אני מצרפת לכאן שני פרקים מתרגיל (לא מדובר על מחקר אמיתי) שעשיתי שנה שעברה במסגרת לימודי באוניברסיטה. אני מביאה לכאן את שני הפרקים הראשונים מתוך התרגיל משום שהם: א - מרכזים חלק גדול מהחומר הקיים היום לגבי גמילה מטיטולים (ולא תאמינו כמה מעט קיים) ב- החומר מתייחס לגמילה בשיטת פיפי-פרס חסרונותיה ויתרונותיה. ג- יש בהם התייחסות לתיאוריות שעומדות מאחרי הגישות השונות. אני מקווה שזה יעזור מבוא איך גומלים ילדים מחיתולים? איך אדע שהילד/ה שלי בשל/ה לגמילה מחיתולים? איזו דרך מתאימה ביותר לגמילה? האם מותר (ואולי אפילו רצוי) לתת פרסים על הצלחה בגמילה? איך מתגברים על פספוסים חוזרים ונשנים? שאלות אלה ורבות אחרות נשאלות לעיתים קרובות, בפורום "חינוך לגיל הרך" באינטרנט (נספח מס' 2), על ידי הורים העומדים בפני תהליך הגמילה עם ילדיהם בני השנתיים + . השאלות מעידות על מחסור גדול בידע בכל הנוגע לתהליכים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים העוברים על בני שנתיים, ועל מחסור בידע בכל הנוגע לתהליך הגמילה ועל הדרכים בהם הורים יכולים (וצריכים) לשמש כתמיכה לפעוטות. ישנן גישות התומכות במתן "פרסים" (חיזוקים חומריים) בתהליך הגמילה מחיתולים וכאלה המתנגדות בכל תוקף אליהן. איך מחליטים מה הדרך הטובה ביותר עבור הילד הפרטי שלנו? הדבר מעניין אותנו מתוך עניין פרקטי ואישי (כהורים לילדים אחרי התהליך וכהורים לילדים לפני התהליך) - אנו רוצות לחקור האם קיים קשר בין מתן חיזוקים חומריים או מתן חיזוקים לא חומריים, בתהליך הגמילה של פעוטות מחיתולים, ובין הצלחה בגמילה? כדי לחקור את הנושא פנינו לספרות המקצועית (תיאורטית ומחקרית). במהלך בדיקת החומר המחקרי גילינו שמעט מאוד נחקר, אם בכלל, בכל הנוגע לתהליכי גמילה מחיתולים אצל פעוטות. לעומת זאת נמצא, שלכל אחד ואחד יש דעה מוצקה כיצד לגמול את הילד מחיתולים ובאיזו דרך (לנסקי, 1984; סולטר, 1984; גונזלס-מנה ווידמייר-אייר, 2000). מצאנו גם, שגישת השימוש בחיזוקים חומריים בתהליך עיצוב התנהגות נחשבת כיעילה ביותר (Duncan, Kemble, & Smith, 2000). רוב המחקרים שסקרנו והעוסקים בקשר בין חיזוקים חיוביים (לאוו דווקא חומריים) ושינוי התנהגות, התייחסו לילדים עם צרכים מיוחדים כגון: בעיות התפתחות קשות או אוטיזם, ולא בילדים עם יכולות קוגניטיביות ורגשיות "נורמליות". כמו כן, כמעט כל המחקרים שקראנו התייחסו לשינוי התנהגות בעייתית קיימת ולאוו דווקא עידוד התנהגות טבעית הקשורה באופן ישיר כל כך בשליטה פיזיולוגית. המחקר שאנו מציעות הוא ראשוני מאוד. הצדקתו נובעת מהרצון לגשר על פערים בידע הקיים. כמו כן, ברצוננו לבדוק את השפעת החיזוקים החומריים על תהליכים טבעיים העוברים על ילדים בעלי התפתחות פיזית, קוגניטיבית ורגשית תקינה. נבדוק השפעה של חיזוקים חומריים על תהליך המעורבים בו אספקטים פיזיולוגיים (לצד רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים) ואמור להתרחש באופן טבעי אצל ילדים. כל זאת, בניגוד לתהליכים שנחקרו עד היום: שינוי התנהגות בעייתית, על בסיס רגשי וקוגניטיבי לא תקין . למחקר המוצע יש, לדעתנו, ערך יישומי: נושא הגמילה מחיתולים מעסיק רבות את ההורים וגם את אנשי החינוך בגיל הרך. מהידע שיווצר במחקר ניתן יהיה ניתן לבנות הכשרות להורים/אנשי חינוך שיקנו להם את הכישורים לאתר ילד בשל לגמילה, וימליצו על דרך לגמילת ילדים מחיתולים. סקירת ספרות המושגים שנבדוק במחקר זה הם חיזוקים חומריים ולא חומריים והצלחה בגמילה. חיזוק (חיובי) הוא כל אירוע, גירוי או התנהגות שאם הופעתו תלויה בתגובה מסוימת, יעלה את הסבירות להתרחשותה של תגובה זו (http://ick.macam.ac.il/ic/ss/socpsy/sites/ilana/dictionary.htm). חיזוקים חיובים מופיעים בדרך כלל בשלוש צורות: חברתי, פעולתי, או חומרי (Duncan, Kemble, & Smith, 2000). בסקירה זו נתמקד בחיזוקים חיובים מהסוג החומרי כי הם אלה הרלבנטיים לבעיית המחקר שלנו. חיזוקים חומריים המוזכרים בספרות בהקשר של גמילה מחיתולים הם: עידוד בצורה של פרס או גמול חומרי בעקבות הצלחה של עשייה בסיר (לנסקי, 1984). לנסקי גם מפרטת: סוכרייה/שוקולד, שקל על עשיית שתן, 2 שקלים על עשיית צואה (עם הצמדה למדד!), מדבקות או מתנות קטנות. הצלחה בגמילה מוגדרת ע"י לנסקי (1984) וסולטר (1984) כגמילה מלאה (שתן וצואה) קצרה ככל האפשר – בין מספר ימים ל-4 שבועות. בסביבות גילאי שנתיים +, הגיל המקובל בחברה המערבית לגמילה מחיתולים, הפעוט נמצא, על פי אריקסון, בשלב השני הנקרא "אוטונומיה" (סרוף, קופר, ודה-ארט, 1998/1988.( בשלב זה, הפעוטות מתחילים לתפוס עצמם כישות נפרדת – לא רק חלק של האדם אליו הם קשורים. הם מגלים את הכוח שיש בהם, והם דוחפים לעבר עצמאות. בנוסף מתפתחת בהם היכולת (פיזית וקוגניטיבית) לעשות דברים למען עצמם. המוכנות לעשיית צרכים בשירותים מהווה דוגמא לשילוב של היכולת המתפתחת ולדחף לעבר עצמאות. היכולת החיונית לתהליך גמילה מוצלח, קיימת ב-3 תחומים עיקריים: פיזי (שליטה), קוגניטיבי (הבנה) ורגשי (מוכנות). הורים תובעניים מדי או דוחפים מדי, עלולים למצוא את עצמם במאבק כוחות על חינוך לניקיון, ואז הילד, בשם העצמאות, יחוש צורך להתנגד אליהם. העצמאות הופכת להיות קשורה, עבור הילד, לחיתולים ו"פספוסים" (גונזלס-מנה וידמייר-אייר, 2000). ישנן תיאוריות פסיכואנליטיות הטוענות להשלכות רגשיות רחוקות טווח על ילדים הנכנסים למאבקי כוח בנושא גמילה מחיתולים. פרויד לדוגמא, הזהיר מקיבעון בשלב האנאלי. קיבעון עלול על פי פרויד, לגרום להפרעות אישיות והתנהגותיות . קיבעון בשלב האנאלי יכול להיגרם מלחץ מוגזם ועונשים בתהליך הגמילה מחיתולים. הפעוט עלול להגיב ללחץ כזה בחרדה מעשיית צרכים ובהנאה מהתאפקות מעשייתם. פעוטות אשר לא מצליחים לעבור את השלב האנאלי בהצלחה, עלולים להיות, על פי פרויד, מבוגרים אובססיביים לניקיון, חסרי סובלנות כלפי אחרים שאינם אובססיביים כמוהם. ילד כזה עלול לגדול למבוגר זהיר מאוד, קמצן, עוצר את רגשותיו, עקשן, קפדן במידה מוגזמת, צייתן יתר על המידה ובעל אישיות פסיבית-אגרסיבית (http://psychology.about.com/library/weekly/aa111500a.htm).

 

[נעה גל]

חלק ב'

הפרשנות המלאה (והשחורה, יש לציין) של פרויד לקיבעון אנאלי, כפי שהיא מוצגת כאן, לא כל כך מקובלת היום. אבל, רוב הפסיכולוגים בתחום (מהגישות השונות) מסכימים שתהליך הגמילה מחיתולים הוא רגיש (ולו רק בגלל תקופת ההתפתחות בה הוא חל) וכניסה למאבקי כוח בתחום זה עלולה בהחלט לפגוע בהתפתחות רגשית תקינה של הפעוט (פרייברג, 1997). מכאן שתהליך הגמילה מחיתולים הופך להיות "משימה שצריך לעבור" עבור ההורים. אם כן, המטרה היא, לעבור את תקופת הגמילה במהירות ועם מינימום פספוסים. האמצעים: הכל כשר. הורים רבים פונים לעזרת החיזוקים החומריים בתהליך הגמילה. חיזוקים כמעצבי התנהגות הם הבסיס לתיאורית הלמידה החברתית. תורת הלמידה היא (תיאוריה הקלאסית היוצאת מן הביהביוריזם) שדיברה לראשונה על חיזוקים כמעצבי התנהגות. ההנחה היא שהאורגניזם (בין אם הוא אדם או לא) נוטה לחזור על התנהגות המקבלת חיזוק חיובי. חיזוק כזה גורם הנאה ולכן הוא מניע התנהגות השבה ומעניקה הנאה (זיו, ??19). בתוך הגישה זו ניתן למצוא מספר זרמים: מפאבלוב (המודל שהוצע על ידו הנקרא "התניה הקלאסית". אין אנו מפרטות כאן משום שמודל זה איננו רלוונטי לחיזוקים כפי שאנו מתכוונות בהצעה זו) דרך סקינר ומודל ההתניה האופרנטית/מתפעלת, המנסה לתת הסבר לניסיון השיטתי למתן חיזוקים (חיוביים ושליליים) כדי לחזק או לדכא התנהגות מסוימת. הביהביוריזם הקלאסי תופס את ההתנהגות לפי דגם מוגדר של גירוי-תגובה, המבוסס על מערכת שיטתית של חיזוקים חיובים ושליליים הקובעת את ההתנהגות. לעומת זאת, תורת הלמידה מציגה את ההתנהגות ככוללת גם משתנים קוגניטיביים ואישיותיים הפועלים בתוך מסגרת חברתית או תרבותית נתונה. שתי הגישות הניבו שיטות חדשות בתחום הטיפולי ובעיצוב ההתנהגות, כגון: כלכלת אסימונים, שיטת החוזה הטיפולי, מתן חיזוקים חיוביים/שליליים ושיטות נוספות הקשורות בחיזוקים מסוגים שונים(http://ick.macam.ac.il/ic/ss/socpsy/sites/ilana/theories.htm#behavioral). דאנקן ואח' (Duncan et al, 2000) מסבירים שחיזוקים חומריים הם בעלי העוצמה הגדולה ביותר מכל סוגי החיזוקים החיוביים הקיימים (חברתיים, פעולתיים, חומריים). לדעתם, בכוחם של חיזוקים חומריים לשנות התנהגות ילדים בתוך זמן קצר מאוד. שיטה זו נפוצה מאוד בחינוך המיוחד, אבל, היא פשטה גם אל החינוך הרגיל. החסרון של חיזוקים חומריים על פי דאנקן ואח' (Duncan et al, 2000) הוא, העובדה שעם הזמן חל בהם פיחות. כמו כן, הם מציינים שחיזוקים חומריים עלולים לגרום נזק כאשר הם משמשים כאמצעי מרכזי להנעת הילד וכאשר משתמשים בהם ללא אבחנה (על הילדים הלא נכונים, ובזמנים הלא נכונים). שיטת החיזוקים, כאשר משתמשים בה כראוי, היא בעלת יתרונות עצומים ולא תפגע לדעתם, במוטיבציה הפנימית. יחד עם זאת הם טוענים, אין שיטה זו יכולה לשמש כ"מרפא לכול". אין להסתמך על חיזוקים כאמצעי המרכזי למוטיבציה וניהול התנהגות. מחנכים (ובתוכם הורים), אומרים דאנקן ואח' (Duncan et al, 2000), צריכים להשתמש בחיזוקים בהקשר ההתפתחותי המתאים. שימוש בחיזוקים לא יכול לבוא במקום חום, תמיכה והעשרה רגשית. בהקשר התפתחותי מתאים, אסטרטגיית חיזוקים מספקת למחנך אמצעי יעיל כדי לעזור במקומות בהם ילדים צריכים הכוונה לכיוון התנהגות מסוים, ו/או השגת מטרות קוגניטיביות או חברתיות. צ'ארלס (2001Charles, ), במאמר תגובה למאמר של דאנקן ואח' (Duncan et al, 2000) טוען, שגישת החיזוקים הפוכה למטרות הגישה ההתפתחותית שדאנקן ואח' (Duncan et al, 2000) אומרים שהם פועלים לאורה. בעוד שמתן חיזוקים חומריים מנסה להכחיד התנהגות בעייתית קיימת ע"י חיזוק התנהגות חיובית (והתעלמות מהתנהגות שלילית), הגישה ההתפתחותית (שעל פיה טוענים דאנקן ואח' (Duncan et al, 2000) שיש לפעול) תבדוק מה הגורם להתנהגות הבעייתית של הילד ותנסה לפתור את הבעיה ולא את הסימפטום. כל המחקרים שקראנו (כולל המצוטטים בסקירה זו) אינם מדברים על חיזוק תהליכים טבעיים אצל ילדים אלא שינוי התנהגות בעייתית שכבר קיימת אצל הילד. יותר מכך, רוב המחקרים מדברים על בעיות התנהגות אצל ילדים בעלי בעיות התפתחות. רוב המחקרים שבדקנו הראו שלמתן חיזוקים יש יעילות מוכחת בשינוי התנהגות בעייתית אצל ילדים עם בעיות התפתחות ובעיות של פיגורים מסוגים שונים. במחקר שנערך ע"י לוקאס ורבקה (Lucas & Rebecca, 2000) נבדקה ההשפעה של עונש (Time Out) בצירוף של חיזוקים שונים להתנהגות אלטרנטיבית חיובית, על התנהגות אגרסיבית של ילד בן שנתיים. במחקר זה נמצא שהחיזוקים והעונש היו יעילים בהחלשת ההתנהגות האגרסיבית לאורך הניסוי (הועלתה השערה שיתכן וההתנהגות תחזור להיות אגרסיבית עם סיום ההתערבות). ווקר, ברג, ארדין, דרבי, אסמוס והילי (Wacker, Berg, Harding, Derby, Asmus, & Healy, 1998) העבירו סדנאות ארוכות טווח להורים לילדים עם בעיות התפתחות, בנושא התמודדות עם התנהגות בעייתית בעזרת חיזוקים. לאחר 3 חודשים ב 87% מהילדים נראתה ירידה בהתנהגות החריגה ונצפתה עליה בהתנהגות חברתית מתאימה אצל 69% מהילדים. לעומת זאת, ביידרמן דיביי, ריידר ופרנצ'י (Biederman, Davey, Ryder, & Franchi, 1994) בדקו ביצוע שתי משימות של ילדים עם סוגים שונים של פיגורים בגילאי 4-10. הילדים חולקו ל-2 קבוצות – קבוצה אחת קיבלה חיזוקים חיובים עם ביצוע המשימה והקבוצה השניה לא קיבלה כל חיזוק. במחקרם נמצא שהקבוצה שלא קיבלה חיזוקים כלל, הראתה יכולות ביצוע טובות יותר של המשימות מאשר הקבוצה שכן קיבלה את החיזוקים.

 

[נעה גל]

חלק ג' (ואחרון)

נמצאו חוקרים נוספים המתנגדים ליעילות גישת החיזוקים. בספר "התינוק יודע" מציינת סולטר (1984( לגבי גישת התגמולים כי למרות שהגישה עובדת ויעילה, הם מסוכנים ומטעים: הם גורמים לילד לעשות את מה שהוריו מבקשים ממנו מבלי באמת לפתור את הבעיה ומבלי להקנות לילד ערכים (בהתייחסה לשימוש כללי בחיזוקים חומריים לפתרון בעיות). לטענתה ילדים יפעלו כל עוד יקבלו תגמולים שיהיו "שווים" להם. לנסקי (1984( מתארת מחקר שנעשה על חיילים בני 18 בבריטניה שהיו להם בעיות שונות הקשורות לשליטה על הצרכים. תוצאות המחקר הראו שרבים מהם נגמלו בגילאים מוקדמים מאוד כנראה בשיטת התגמולים החומריים. נמצא שירידה במוטיבציה הפנימית לפעולה מתרחשת כאשר אנשים מאמינים שהתנהגותם נשלטת על ידי גורם חיצוני ולא על ידי גורם פנימי (Kunda & Schwartz, 1983). כלומר, לא הם האחראים על ההתנהגות הרצויה כאשר הם מקבלים חיזוקים. חיזוקים עלולים אף לפגוע בהמשך של התנהגות טבעית וספונטאנית. בספרות הקלאסית המתוארת בספרו של זיו (??19) מוזכרים מספר מחקרים שנעשו על ילדים בעלי התפתחות תקינה, בגיל הגן, המקשרים בין חיזוקים חומריים להתנהגות "טבעית". במחקר אחד מתוארות 3 קבוצות של ילדים: 1. בקב' הראשונה, ילדים נתבקשו לצייר ובתמורה הובטח להם פרס 2. בקב' השניה, ילדים ציירו ורק לאחר מכן קיבלו פרס מבלי שידעו על קיומו 3. בקב' השלישית, לילדים לא נאמר דבר על פרס לא מראש ולא בדיעבד. לאחר שבועיים, שבו החוקרים ומצאו שהילדים בשתי הקבוצות הראשונות מיעטו לצייר בזמנם החופשי, יחסית לילדים מהקבוצה השלישית. הדבר הוסבר דרך שינוי המניע לציור מאינטרינזי לאקסטרינזי . הילדים בשתי הקבוצות הראשונות החלו להתייחס לציור יותר כאל "עבודה" מאשר עיסוק מהנה ולכן, בחרו להתעסק בו פחות בזמן החופשי. מחקר דומה במבנהו ותוצאותיו נעשה על 2 קבוצות של ילדים ומשחק לגו. על כל מבנה שנבנה מלגו קיבלה אחת הקבוצות כסף. כעבור זמן קצר החלו ילדי הקבוצה המתוגמלת להראות שעמום מן המשחק. על פי זיו, חוקרים אחדים טוענים, שהכנסת מניעים אקסטרינזיים גורמת לירידה בסקרנות ובפעילויות רבות אחרות שאנשים עוסקים בהם להנאתם. נמצא למשל, אנשים שקיבלו כסף על מנת לשוחח עם אחרים נטו מאוחר יותר לשוחח פחות. גם ילדים שפעלו ממניעים אקסטרינזיים במשחק עם ילדים אחרים שיחקו אתם אחר כך פחות. קונדה ושוורץ (Kunda & Schwartz, 1983) מצאו גם הם ממצאים דומים. בניסוי שנערך על 63 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים שחולקו ל-3 קבוצות: 1. קבוצה לה הוצע כסף תמורת הקלטת חומר לעיוורים 2. קבוצה לה לא הוצע גמול כספי תמורת הקלטת חומר 3. קבוצת בקרה. תוצאות הניסוי הראו שבכל מקרה (היו מספר תנאים שונים בין הקבוצות) הקבוצה שהוצע לה גמול כספי בתמורה להקלטת חומר לעיוורים "התנדבה" פחות למשימה משתי הקבוצות האחרות. קונדה ושוורץ (Kunda & Schwartz, 1983) טוענים שלחץ חיצוני (כמו שמהווים תגמולים חומריים) גורם לירידה בהתנהגות ספונטנית (במקרה שלהם, עזרה לנזקקים), בגלל שהוא חותר ומחליש את המוטיבציה הפנימית לעשיית מעשים אלה. בנוסף, הם טוענים שלחץ חיצוני גורם לכך שאנשים לא מיחסים את מתן העזרה לתכונות פנימיות שלהם אלא מיחסים אותם לתגמולים שהגיעו בצידה, ולכן, המוטיבציה הפנימית שלהם למעשים ספונטניים מעין אלה נחלשת. גמילה מעשיית צרכים היא תהליך אנושי טבעי (מאפיין גם את רוב היונקים באשר הם). על סמך המחקרים שהצגנו לעיל, בהם חיזוקים חומריים מפריעים לקיומם התקין של תהליכים אנושיים טבעיים אנו רוצות לבדוק אם אכן זהו המצב גם בתהליך הגמילה מחיתולים, ומהי השפעת השימוש בחיזוקים חומריים על הצלחת תהליך הגמילה. ישנה תמימות דעים בכל הגישות (אלה התומכות בחיזוקים חומריים בגמילה מחיתולים ואלה המתנגדות להם) לגבי הגדרה של הצלחה בגמילה ומה הדרך הקצרה ביותר להגיע אליה – כל התיאוריות מדגישות את חשיבות הבשלות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית של הילדים. הבשלות בכל הספרות שסקרנו מתוארת כך: יכולת שליטה בשרירים האחראים לעשיית צרכים, כלומר, צריכה להיות לילד יכולת להתאפק ולשחרר מרצון. אספקט פיזי נוסף הוא, גודל מסוים של שלפוחית השתן. בחלק הקוגניטיבי נמצא את הרצון והיכולת לחקות את התנהגות הסביבה, הבנה ויכולת של הוראות מילוליות ברמה מסוימת, הבנה וציות לחוקים. האספקט הרגשי של בשלות לגמילה מחיתולים הוא מודעות עצמית ומוכנות ללקיחת אחריות על עצמם (סולטר, 1984). כאשר שלושת הגורמים הללו קיימים, מתרחש החינוך לניקיון באופן טבעי תוך שיתוף פעולה מלא עם הילד (גונזלס-מנה וידמייר-אייר, 2000). איינסוורת טוענת, שההנעה לשיתוף פעולה ולציות אצל פעוטות היא טבעית ממש כמו הדחף לעצמאות (סרוף, קופר ודה-ארט, 1998/1988). את ההנעה הזו יש לרתום לטובת תהליך הגמילה מחיתולים ולא, להחליש אותה בעזרת חיזוקים חומריים (סולטר, 1984). סולטר (1984) בספרה "התינוק יודע" טוענת שהורים שהשתמשו בשיטת התגמולים החומריים, על מנת להשיג תוצאות מהירות ויעילות בגמילה מחיתולים, נתקלו לעיתים קרובות בקשיים שנבעו מהתפרצויות זעם של ילדיהם. שיטות אלה מוציאות, לטענתה, את האחריות והיוזמה לתהליך הגמילה מידי התינוק ומעבירות לו מסר שההורים לא סומכים עליו שיעמוד במשימה בכוחות עצמו. אריקסון טען שבגילאים אלה "אחריות", "יוזמה", ו"עצמאות" הן שם המשחק. מתן ביטוי ליכולות אלה אצל הילד יאפשר תהליך גמילה מוצלח (גונזלס-מנה וידמייר-אייר, 2000). מנגד טוענת לנסקי (1984) ששיטת הפרסים יכולה דווקא להיות יעילה בתהליך הגמילה מחיתולים. ההנחה היא שבני אדם נוטים לחזור על התנהגות המקבלת חיזוק חיובי. חיזוק כזה גורם הנאה ולכן הוא מניע התנהגות השבה ומעניקה הנאה (זיו, 1999). לנסקי (1984) מציעה להגיע לשילוב של מתן פרסים חומריים ולא חומריים ואחרי מספר שבועות כאשר ברור שהגמילה הצליחה להודיע לילד שמלאי הפרסים נגמר ובכך לסגור את הפרק הזה. לא מצאנו מחקרים המקשרים בין מתן חיזוקים חומריים והצלחה בגמילה מחיתולים. המחקרים שכן נמצאו ומקשרים בין התנהגות למתן חיזוקים עסקו רובם ככולם בילדים עם פגיעות קוגניטיביות ובעיות התפתחות. כמו כן, המחקרים עסקו בהכחדת התנהגות חברתית לא רצויה קיימת.

 

[maya100]

המון המון המון תודה ../images/Emo140.gif

מבטיחה לקרוא בערב ולחזור עם מחשבות/תובנות...

 

[שחר של עמית]

נעה, תודה ושאלה

קראתי בעניין רב את המאמר וגם הכנסתי אותו ל"מועדפים" אצלי, לשעת הצורך. משהו מאד מדבר אלי בהקשר של יצירת מניעים פנימיים להנעה לעומת מניעים חיצוניים, מעניין אם כך גם אצליח לנהוג בבוא הזמן המתאים. ולשאלה: הבן שלי בן שנה ושמונה חודשים. מזה זמן הוא עושה פיפי באמבטיה בערב, בד"כ לפי בקשה שלי, אבל לא באופן עקבי מתמשך. בפעמים הראשונות שהוא נעמד באמבטיה ועשה פיפי, תמללתי לו את מה שקורה וגם שיבחתי אותו ועודדתי אותו ("צא פיפי, צא"

). קניתי סיר הביתה, שעומד בחדר האמבטיה (בשירותים אין כל כך מקום), ולפני כיומיים שאלתי אותו, לפני האמבטיה, אם הוא רוצה לעשות פיפי בסיר. הוא הראה נכונות, התיישב פעמיים-שלוש, אבל לא יצא כלום. אתמול באמבטיה, הוא נעמד וכששאלתי אותו אם הוא עושה פיפי, הוא הצביע לעבר הסיר. שאלתי אם הוא רוצה לעשות פיפי בסיר וכשהוא הנהן לחיוב, הוצאתי אותו והוא התיישב, ולא יצא כלום. האם הוא אומר לי שהוא מתחיל להבין ולקשר את העניין של עשיית פיפי לסיר? בהרגשה שלי הוא עדיין לא בשל לתהליך של גמילה, והדבר האחרון שאני מעוניינת בו הוא להתחיל בתהליך בטרם בשלות מצידו. איך נכון ביותר לנהוג? אשמח לשמוע עצות.

 

[Shellylove]

מותר גם לי לענות?../images/Emo13.gif

נשמע ששדוניהו (אחלה שם!) בשלבים המאד ראשוניים. הוא מתחיל להתעניין אבל עוד רחוק מגמילה בפועל. יופי שקנית סיר (אם כי, אישית, אני בעד להתחיל עם ישבנון במקום ליצור שני מעברים, אבל לא לכל ילד זה מתאים). את יכולה להציע לו ואם הוא רוצה, יופי! (יוצא או לא יוצא- לא חשוב) ואם לא, גם יופי, לא להתחיל לשדל אותו: "בוא, כדאי לך בסיר, זה נעים". הוא רואה אתכם בשירותים? מתעניין?

 

[שחר של עמית]

תודה על התשובה, והמשך דיאלוג:

התלבטתי באמת בין סיר לבין ישבנון, ובסוף הבאתי סיר (אולי בגלל שהרגשתי שזה באמת עדיין מוקדם). אני אכן לא מנסה לשדל אותו, וממילא זה קורה רק בשלב האמבטיה בערב. בד"כ בשעות אחה"צ, אחרי הגן, אנחנו מבלים בחוץ/חברים/סבתא. הוא בהחלט רואה אותי בשירותים

ומגיע מייד כדי לתלוש את נייר הטואלט או כדי לסגור עלי את מכסה האסלה

אני בד"כ גם אומרת לו שאמא הולכת לעשות פיפי בשירותים וגם שכשהוא יגדל, הוא גם יעשה פיפי בשירותים. יש עוד עצות?

 

[נעה גל]

תשמעי. אני מסכימה עם shellylove

זה נשמע כמו התחלה של גמילה. מנסיון שלי ושל חברותי - יתכן, שאפילו התעניינות הזו תעלם לתקופה מסוימת. לא לדאוג. הוא יחזור ובגדול כשיהיה בשל לחלוטין. עכשיו טיפ: הצלחה בגמילה, בדר"כ, קמה ונופלת על הקקי ולא על הפיפי. נכון, יש פספוסים אבל רוב הילדים משתלטים מהר מאוד על עשיית פיפי ונתקעים (לפעמים לחודשים רבים) עם הקקי. עצירות, עשיה בטיטול בלבד, בכי לפני עשיה, פחדים מאסלות/מסירים, עשיה בתחתונים - כל אלה סימנים של גמילה לא מוצלחת שנעשתה טרם הזמן. אני מציעה בחום להתחיל לחשוב שהילד מוכן לגמילה כאשר הוא כבר עשה פעם, פעמיים, שלוש (לפחות) בסיר או באסלה (זה כמובן לא הסימן היחידי לבשלות, אבל בדר"כ, זה הסימן שהורים שלא מחכים להופעתו). סיר/ישבנון זה באמת לא משנה. שיעשה במה שנוח לו. אני התחלתי עם סיר והבן שלי עבר מהר מאוד לשירותים בלי ישבנון בכלל.

 

[אמא שרון]

הוא עושה פיפי בעמידה או בישיבה?

כי אם זה בעמידה, אז פשוט תארגני לו שרפרפון ושיעשה ישר בשרותים (רק אם הוא מוכן, או מוצא את זה מעניין). גם עם עידו היה ככה, עשה הרבה פיפי באמבטיה ושום התייחסות רצינית לסיר. היום (שנתיים וחצי) הוא מארגן לעצמו את השרפרף, מרים את המושב ומכוון יפה. הכי הוא אוהב להשקות עצים, אפילו בימים קרים. רק עם העשייה בישיבה (ישבנון) יש בעיה (קקי או פיפי), אבל שיקח ת'זמן שלו.

 

[שחר של עמית]

תודה על התשובות!