פיף.. ט'

[מאפרת בשאנטי]

פיף.. ט'

אני קורסת.. אנשים מציעים לי לקחת פסק זמן מהכל.. אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לעשות את זה! לקחת פסק זמן מהלימודים זה אומר לעכב את קבלת התואר בשנה, זה אומר להגיד להורים שמשהו לא בסדר........ כתבתי למישהי בצ'ט של הפייסבוק, כשהיא כתבה לי "זה החיים שלך!"- "נכון, אבל יותר חשוב לי שההורים שלי יחשבו שהחיים שלי בסדר." וזה נכון! כי אני הבת היחידה שלהם........... ולא פעם אימא שלי אומרת שמזל שיש להם אותי...... הם לא יודעים כלום. העזתי בפעם האחרונה למלמל משהו בקטנה.. שאני לא כ"כ אוהבת את העיר הזו שאני לומדת בה..... העיניים של אימא שלי התרחבו בהבעה מבועתת...... ואני ישר תיקנתי. לרגע נתתי לעצמי להתרפק טיפה. בחשדנות בדקתי כל זיז בפניה, לבדוק איך היא מקבלת את דבריי..... והתגובה לא איחרה לבוא. "את לא אוהבת את העיר?? אבל אמרת שטוב לך!" אז תיקנתי. טוב לי. אבל בעיר בה גדלתי טוב לי יותר.. כלומר.. סתם כי החברות שם הן חברות ילדות ואני מרגישה קצת יותר קרובה אליהן, גם כאן יש לי הרבה חברות... גם כאן טוב............. זה בסדר. הכל בסדר. הכל טוב. עד שפניה לבשו ארשת שלווה. ונרגעתי. ארשת שלווה אך עצובה........ אימא שלי תמיד עצובה. היא גם לוקחת כדור נוגד דיכאון שגם אני לקחתי פעם... היא אומרת שזה נגד לחץ דם.. סתם שאלתי כי עניין אותי לדעת אם היא תהיה כנה ותגיד לי מה זה. ואני, שעשיתי להם את המוות כשהייתי צעירה יותר, צרחתי בכל הבית שחבל שנולדתי ושאני רוצה להתאבד, חתכתי ולא התביישתי להסתובב עם שרוולים קצרים עד ש... יום אחד הפסקתי לצעוק ולבשתי שרוולים ארוכים. השיר "השתיקה שלי" של אביב גפן הפך להמנון הסודי שלי. "השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי השתיקה שלי זה הכאב הכי כואב אצלי וכשהשקט יפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע אני יכולתי לבכות אבל פחדתי שזה יפריע" ובאמת, יום אחד החלטתי לא להתאבד, ויחד עם ההחלטה הזו באה ההחלטה להפסיק לייסר את הסביבה, כי אם אני לא גואלת את העולם בקיומי הפיזי, לפחות אנסה לצמצם את הנזק שאני עושה. השתתקתי. בהתחלה לחלוטין, וההורים שלי היו מתדפקים על דלת חדרי הנעולה וצורחים.. ואז גדלתי קצת והצלחתי לדבר בצורה סלקטיבית. "קיבלתי את הציון הכי גבוה בעבודה. קיבלתי 100 במבחן. קיבלתי מלגת הצטיינות." והם גאים.............. גאים כ"כ. מספרים לחברים שלהם.... מתמוגגים כאשר אני מדברת על תואר שני..... אז תגידו לי, איך אני יכולה לבוא ולהגיד להם, אימאבא יקרים, נכון שחשבתם שהחיים שלי דבש ואני סופר מצליחה והכל ועוד דקה יש לי כבר תואר בהצטיינות ביד אבל הפתעה- התואר ייאלץ לחכות שנה כי אני רוצה להתאשפז בבי"ח פסיכיאטרי. כן כן, פסיכיאטרי. לא, האפיזודה הדיכאונית שחשבתם שעברה לי בגיל 17 בעצם לא עברה והיא נמשכת עד היום וכן המצב עד כדי כך גרוע וכן כבר ניסיתי כמה וכמה סוגי כדורים. פשוט, תבינו..... נראה לי שאני משתגעת... קורסת סופית..... אני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר............. SORRY.. אני לא יכולה לעשות את זה!!!!!!!!!!!!!!

 

[קולדון]

יקרה

נראה לי... שאם תפנימי שהמצב לא הולך להשתפר ככה סתם מעצמו, כבר הרבה מאוד זמן את זקוקה למשהו רציני ומחזיק יותר מהתמצית הידאטטית של יעני טיפול בה יצא לך להתקל עד עכשיו.. אז תביני שגם ההורים שלך יקלטו מתישהו. מתי? מתי שזה כבר יהיה עבורך בלתי אפשרי יותר להסתיר. כלומר, מתי שהמצב יהיה יותר גרוע. ומתי שכבר לא ישנה עוד שנה פחות שנה. את מבינה? את חייבת להפנים את זה. וזה אני אומרת למרות שאני חושבת שאת לא צריכה או אמורה לתכנן את המהלכים בחיים שלך תוך כדי לקיחה שחשבון רק של ההורים שלך ושום דבר אחר. אבל אני מבינה שאת לא מסוגלת לעשות את זה, לפחות לא כרגע, אז בהפוך על הפוך- את רוצה לדאוג לשלומם? עדיף שתגידי להם כבר עכשיו ובלי פאניקה, שהמצב לא משהו. שאת צריכה את העזרה שלהם. שאחרת יהיה גרוע. ושאת ממש רוצה להתחזק ולאסוף את עצמך ולהמשיך עם החיים שתכננת וכל המסלול ולהצטיין גם בתואר שני אבל שזה כנראה יצטרך להדחות קצת. ולהתכונן לפנים העצובות. בסדר. אין מה לעשות. לא נעים. קשה. בלשון המעטה. אבל..... לא חיים ומוות. לא כמו אצלך, בכל אופן. אמא שלך תהיה עצובה כי היא תרגיש מילימטר ממה שעובר- עלייך. שזה כלום לעומת מה שבאמת את סוחבת. אז קחי גם את התגובה שלה בפרופורציה מתאימה, ושוב- את רוצה לדאוג להם- שתהיה להם בת בריאה? אז תעשי את זה.....

 

[פרפר בתוך אגרוף]

כמה מחיר את עוד מוכנה לשלם עבור השתיקה הזו?

אני מבינה את הפחד. באמת באמת. מבינה איך הצורך לשמור על ההורים גובר על כל דבר אחר. בעצמי התמודדתי עם הפחד הזה בשנים האחרונות. אמנם מכיוון אחר לגמרי, אבל בחרתי לשמור עליהם, לא לשבור את ליבם ולאכזב אותם, ולוותר על מה שהיה נכון לי. שילמתי מחיר כבד נורא על הבחירה שלי להגן עליהם. אני מניחה שאת מבינה לאיזה מחיר אני מתכוונת. כשבחרתי לספר, כבר היה מאוחר מדי. הם לא מתו מזה, לא הפסיקו לאהוב אותו, אבל אני? את המחיר הגדול שילמתי ואני משלמת היום כל דקה וכל שניה. ההורים שלנו, עם כמה שאנחנו רוצים לגונן עליהם ומכירים את כל החולשות שלהם ודואגים להם, הם עדיין ההורים שלנו. תפקידם להגן עלינו ולא הפוך. ובוודאי שלא היו רוצים שתקריבי את חייך בשבילם. נראה שזה מה שאת עושה כרגע....

 

[נשברת ועפה]

...(תודה על זה.... )

 

[ג ר נ י ו ם]

מותק

נראה לי בלתי נסבל לעבור את מה שאת עוברת, ולחיות מתוך ההסתרה והבדידות האלה. אני חושבת גם שיש לך הרבה מאוד כוחות - לחיות ככה ובכל זאת לא להתפרק לגמרי - אבל שהכוחות האלה נמצאים עכשיו בעוכרייך, מונעים ממך לפרוץ את החומה הזאת שהקמת סביבך. אני מסכימה עם קולדון שאת צריכה טיפול רציני, ועם רחלי שלשתיקה שלך - לבחירה בשתיקה הזאת - יש מחירים כבדים. עצוב לי שאת בוחרת לשלם אותם. זה לא ישתנה אם לא תבחרי אחרת. איך את מרגישה בטיפול החדש? אלה דברים שאת יכולה לדבר עליהם שם?

 

[מאפרת בשאנטי]

באמת "הוספת תגובה מהירה" (חייבת לרוץ)

רק אגיב ש.. זהו, "הטיפול החדש" לא בטוח שזה ייצא כל כך.. כן, בכלל העניין הכספי.. אבל יש מצב שכן, אני צריכה עוד לחפש בכמה מקומות אולי אצליח להשיג עזרה במימון או משהו או שהם כן יעשו לי הנחה בסוף למרות שלא סביר..... נתראה במפגש

 

[נשברת ועפה]

מאפרת יקרה, אין לי ממש משהו חכם לומר חוצמזה שאני תמיד מזדהה עם מה שאת כותבת.... מבינה את כל הכאב הנפשי, הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו שיעזור או יקל, יודעת כמה זה בלתי נסבל.... קולדון כתבה לך תגוב מדהימה... ורחלי גם, אותי זה חיזק גם כרגע [אמא שלי.... והמורכבות....] - מסיכות מתפוררות ונושרות יקרונת.... לספר, לשתף, יכאב להם הרבה יותר לדעת שאת סובלת..... אני איתך.... באמת.