האוקינוס השקט
New member
פינת התרבות השבועית
והפעם : חידוש. אותו סיפור מצדו השני של המתרס. זוכרים את פינת התרבות השבועית האחרונה ? אז הנה מנקודת מבטה של סקאלי. לדעתי יצא פחות טוב, כולכם יודעים שאת מאלדר אני כותבת הרבה יותר מוצלח מאת השאר, אבל מה לעשות שתאלצו לסבול גם רגעים פחות מוצלחים. אז תהנו, תבקרו ואל תשכחו : יובל תעשה לי שוקו מקוי תעשה לי סיבוב על האופנוע מאלדר תעשה לי וויליאם סקופילד תעשה לי עגור מנייר ביל תעשה לי סיגר ומאקי, מאקי רק תעשה לי... אחח גברים עסוקים יש לי, תסלחו לי על זה, השעה פשוט מראה אותותיה. אחרי זה הסיפור ישמע לכם ממש טוב אז הנה הוא: סקאלי פקחה את עיניה, אור הירח חשף את החלל במיטה לצידה, הסדין עוד מקומט בצורת גופו של מאלדר, היא העבירה את ידה לאורך הסדין, מטשטשת את הקווים, מלטפת בדמיונה את מאלדר. היא שמעה אותו מהחדר השני, שמעה את גופו. היא לא רצתה לישון, לא בלילה האחרון שלהם, אבל היא הייתה מותשת, נרדמה כשהוא לצידה, ידעה שהוא לא יישן, שהוא יחקוק בראשו כל חלק ממנה לפני שיעזוב. מרחוק נשמעו צעדיו השקטים, הבינה שהוא הולך אל המטבח, פונה אל הוויסקי שהיה שם. היא נשכבה על גבה, מאזינה לתנועותיו מהחדר השני, לקולות הדוממים שהשמיע, מנסה להבלע בתוך הלילה. כאב חד הכה בה, החלק שבה שידע שזמנם קצוב התעורר והכאיב לה, כמה דיברו על זה, כמה ניסתה לשכנעו שיעזוב, שייגן על עצמו, ניסתה לשכנע עצמה יותר מאת מאלדר, ניסתה ולא באמת הצליחה. קיוותה שהוא יהיה עיקש ממנה, שישכנע אותה שעדיף שישאר, אבל שניהם ידעו שלמענו כדאי שיעזוב. היא ידעה כי הוא עוזב למענה, למען וויליאם, שהוא הבטיח שייגן עליהם גם אם ייאלץ להתרחק ממנה. היא הביטה שוב אל צד המיטה, הן לא הספיק לישון בה וכבר הוא נאלץ לעזוב, הן לא הספיק להשאיר את ריחו, את מבנה גופו, לא הספיק והוא ייעלם. היא שמעה אותו קם, מקווה בכל כוחה שתראה אותו בפתח הדלת, שיבוא וישכב לצידה, שיאמר לה שהוא פה, שתאמין שהוא פה. אך הוא לא נכנס, הרגישה אותו עומד שם, בחדר ההוא, מביט בוויליאם. מתיישב שוב בכסא. היא התישבה במיטתה, רגשות מעורבים צפו, רגשות שלא רצתה לחוש. היא ניערה את ראשה, מנסה לסלק הכל, את המחשבות, הרגשות, הכאב והגעגוע שעתיד להגיע, אך הם נאחזו בה בעקשות, מסרבים לזוז, מהווים עדות לכך שהיא זאת שאמרה לו לעזוב, היא זאת שהפכה את הרגע הטוב לרגע כואב. היא זאת שנותנת לו ללכת. היא ניגשה אל פתח החדר והביטה אל החדר השני, מאלדר ישב, ראשו רכון מוטה אל עבר העריסה של וויליאם, גופו רועד, או כך לפחות נדמה לה, תחושה מוזרה התפשטה בגופה, מאלדר מבקש משהו, את מה שגופה מבקש אף הוא. רגליה התאבנו במקום, מסרבות לזוז, לאחר דקה שנראתה לה כנצח היא עשתה את הצעד הראשון, מתקרבת אט אט למאלדר, הוא לא סובב את ראשו, לא שומע כי היא מתקרבת. ידה נגעה בגבו, וגופו נרגע, אך לא זז. הוא הרים את ראשו אליה אך סקאלי לא הייתה מסוגלת להביט בו, נותנת לאהבה שלו ללטף אותה. היא נגעה בראשו, מעבירה את אצבעותיה בשערו, לומדת ומשננת את מגע שערו, תוהה לרגע בשבריר שניה קטנה אם וויליאם יהיה כמו אביו. היא התיישבה ליד מאלדר והביטה אל וויליאם, מחכה לתשובה מבנה. מאלדר חיבק אותה ונשק לראשה, דמעה קטנה הגיעה אל עיניה, אך היא סירבה לתת לה לצאת אל העולם, סירבה לבכות מול מאלדר. "קרן השמש הראשונה הגיעה" לחש לה בשקט, לחש לה את המשפט האחרון שרצתה לשמוע. המשפט שטמן בתוכו כל כך הרבה כאב ובדידות. וויליאם זע בעריסתו וסקאלי קמה אליו, מברכת על התרחקותה ממאלדר. לא רצתה שיחוש את מה שלא יכלה להסתיר. היא ידעה שברגעים ספורים הכל יכול לההרס, להשבר, שמגע נוסף ולו הקל ביותר יגרום לו להשאר. היא נשאה את וויליאם, מביטה בו, מתפללת שכשיגיע היום יכיר את אביו, יידע מי הוא. פניו של וויליאם זעו כשהדמעה נגעה בהן.
והפעם : חידוש. אותו סיפור מצדו השני של המתרס. זוכרים את פינת התרבות השבועית האחרונה ? אז הנה מנקודת מבטה של סקאלי. לדעתי יצא פחות טוב, כולכם יודעים שאת מאלדר אני כותבת הרבה יותר מוצלח מאת השאר, אבל מה לעשות שתאלצו לסבול גם רגעים פחות מוצלחים. אז תהנו, תבקרו ואל תשכחו : יובל תעשה לי שוקו מקוי תעשה לי סיבוב על האופנוע מאלדר תעשה לי וויליאם סקופילד תעשה לי עגור מנייר ביל תעשה לי סיגר ומאקי, מאקי רק תעשה לי... אחח גברים עסוקים יש לי, תסלחו לי על זה, השעה פשוט מראה אותותיה. אחרי זה הסיפור ישמע לכם ממש טוב אז הנה הוא: סקאלי פקחה את עיניה, אור הירח חשף את החלל במיטה לצידה, הסדין עוד מקומט בצורת גופו של מאלדר, היא העבירה את ידה לאורך הסדין, מטשטשת את הקווים, מלטפת בדמיונה את מאלדר. היא שמעה אותו מהחדר השני, שמעה את גופו. היא לא רצתה לישון, לא בלילה האחרון שלהם, אבל היא הייתה מותשת, נרדמה כשהוא לצידה, ידעה שהוא לא יישן, שהוא יחקוק בראשו כל חלק ממנה לפני שיעזוב. מרחוק נשמעו צעדיו השקטים, הבינה שהוא הולך אל המטבח, פונה אל הוויסקי שהיה שם. היא נשכבה על גבה, מאזינה לתנועותיו מהחדר השני, לקולות הדוממים שהשמיע, מנסה להבלע בתוך הלילה. כאב חד הכה בה, החלק שבה שידע שזמנם קצוב התעורר והכאיב לה, כמה דיברו על זה, כמה ניסתה לשכנעו שיעזוב, שייגן על עצמו, ניסתה לשכנע עצמה יותר מאת מאלדר, ניסתה ולא באמת הצליחה. קיוותה שהוא יהיה עיקש ממנה, שישכנע אותה שעדיף שישאר, אבל שניהם ידעו שלמענו כדאי שיעזוב. היא ידעה כי הוא עוזב למענה, למען וויליאם, שהוא הבטיח שייגן עליהם גם אם ייאלץ להתרחק ממנה. היא הביטה שוב אל צד המיטה, הן לא הספיק לישון בה וכבר הוא נאלץ לעזוב, הן לא הספיק להשאיר את ריחו, את מבנה גופו, לא הספיק והוא ייעלם. היא שמעה אותו קם, מקווה בכל כוחה שתראה אותו בפתח הדלת, שיבוא וישכב לצידה, שיאמר לה שהוא פה, שתאמין שהוא פה. אך הוא לא נכנס, הרגישה אותו עומד שם, בחדר ההוא, מביט בוויליאם. מתיישב שוב בכסא. היא התישבה במיטתה, רגשות מעורבים צפו, רגשות שלא רצתה לחוש. היא ניערה את ראשה, מנסה לסלק הכל, את המחשבות, הרגשות, הכאב והגעגוע שעתיד להגיע, אך הם נאחזו בה בעקשות, מסרבים לזוז, מהווים עדות לכך שהיא זאת שאמרה לו לעזוב, היא זאת שהפכה את הרגע הטוב לרגע כואב. היא זאת שנותנת לו ללכת. היא ניגשה אל פתח החדר והביטה אל החדר השני, מאלדר ישב, ראשו רכון מוטה אל עבר העריסה של וויליאם, גופו רועד, או כך לפחות נדמה לה, תחושה מוזרה התפשטה בגופה, מאלדר מבקש משהו, את מה שגופה מבקש אף הוא. רגליה התאבנו במקום, מסרבות לזוז, לאחר דקה שנראתה לה כנצח היא עשתה את הצעד הראשון, מתקרבת אט אט למאלדר, הוא לא סובב את ראשו, לא שומע כי היא מתקרבת. ידה נגעה בגבו, וגופו נרגע, אך לא זז. הוא הרים את ראשו אליה אך סקאלי לא הייתה מסוגלת להביט בו, נותנת לאהבה שלו ללטף אותה. היא נגעה בראשו, מעבירה את אצבעותיה בשערו, לומדת ומשננת את מגע שערו, תוהה לרגע בשבריר שניה קטנה אם וויליאם יהיה כמו אביו. היא התיישבה ליד מאלדר והביטה אל וויליאם, מחכה לתשובה מבנה. מאלדר חיבק אותה ונשק לראשה, דמעה קטנה הגיעה אל עיניה, אך היא סירבה לתת לה לצאת אל העולם, סירבה לבכות מול מאלדר. "קרן השמש הראשונה הגיעה" לחש לה בשקט, לחש לה את המשפט האחרון שרצתה לשמוע. המשפט שטמן בתוכו כל כך הרבה כאב ובדידות. וויליאם זע בעריסתו וסקאלי קמה אליו, מברכת על התרחקותה ממאלדר. לא רצתה שיחוש את מה שלא יכלה להסתיר. היא ידעה שברגעים ספורים הכל יכול לההרס, להשבר, שמגע נוסף ולו הקל ביותר יגרום לו להשאר. היא נשאה את וויליאם, מביטה בו, מתפללת שכשיגיע היום יכיר את אביו, יידע מי הוא. פניו של וויליאם זעו כשהדמעה נגעה בהן.
הכול תיחמון כדי שהסיפור ייראה טוב יותר, הא?... 
