האוקינוס השקט
New member
פינת התרבות השבועית
בלי הרבה הסברים... הנה היא דוגט צעד במסדרון בית החולים, מקשיב לצעדיו על רצפת הפלסטיק המבריקה. מחשבותיו התרוצצו בלי סוף נכנסות אחת בשניה, מבלבלות אותו הרבה מעבר למה שרצה. הוא עדיין התקשה להשלים עם מה שראה וחווה, אבל ידע שבמוקדם או במאוחר והוא העדיף במוקדם הוא יהיה חייב להבין את מהות המסע שנכנס אליו. הוא הגיע אל הדלת החומה הגדולה מהסס להכנס ולראות שמאלדר אינו בין החיים, לרגע אחד, לשניה אחת עלתה בראשו תמונתה של סקאלי לאחר שבישר לה כי התקווה האחרונה הכזיבה. ידו נגעה בידית, עוד רגע ויפתח את הדלת ואז דרך הצוהר הקטן הוא ראה... המחשבות כולן נאלמו דום. ראשו השתתק. הוא הרגיש כי הכל התהפך בקרבו. סקאלי נמצאה בחדר ראשה מונח על חזהו של מאלדר... מאלדר החי! הכל נשמט ממנו בבת אחת, חיפושו הפך לאויבו. הוא ידע שמקומו עכשיו בספק, שהאמון שהתאמץ להשיג כבר איבד משוויו, הוא ידע שלא יוכל להתמודד מול מאלדר, הרי כשלא היה שם הקרב היה קשה ובטח כשהמיתוס חי יהיה הקרב קשה שבעתיים. דוגט הרגיש רעד בגופו, לרגע הוא הרגיש חסר ערך, תפקידו תם ונשלם והוא ממשיך הלאה בדיוק כשלמד לאהוב את העבודה, כשהחל להקשר לסקאלי ולהכנס לליבה. הוא לא ידע מה בדיוק הוא הרגיש אבל זה היה מעין כאב מהול בהקלה, הוא כל כך רצה לחוש את אושרה של סקאלי על שזכתה לקבל חזרה את היקר לה מכל, על שמאלדר חזר מסף המוות בשבילה אבל משהו עצר אותו, השמחה שלו עורבבה בעצב הבדידות שחש, בכאב הבלתי נגמר שסקאלי הצליחה ברגישותה להפיג מדי פעם. הוא ידע תמיד שהקשר בינהם הוא ידידות חזקה והוא לא שאף להגיע מעבר לכך אך קורט הקנאה על מה שהיה בינהם שיהיה שייך מעכשיו למאלדר בלבד גרם ללבו להתכווץ. הוא כעס על עצמו על מה שהרגיש, הרי הוא היה שם רק בשביל להחזיר לסקאלי את מאלדר, להחזירו בחיים, הוא לא הבין את הכאב הבלתי נתפס שאחז בו, את שד הבדידות שאפף אותו וניחם אותו בזרועותיו. ידו ניתקה מידית הדלת הוא פנה ללכת אך עיניו התעקשו לתת עוד מבט אחד במה שהיה פעם. סקאלי הביטה בו, או לפחות כך נדמה לו, הוא ראה במבטה רק דבר אחד, את מה שלא יהיה שייך לו , לא ממנה או מאדם אחר – תקווה שהוצתה מחדש. הוא התרחק לאיטו מהדלת, מנתק עצמו מהחודשים האחרונים, מהחוויות, הרגשות והמחשבות, קילף מעליו את החיפוש הארוך שלא פעם היה נראה ללא תקווה, את הכאב הבלתי נישא בעיניה של סקאלי במשך החודשים הארוכים ללא מאלדר, את הבדידות שהוא עוד יחווה, את העתיד הלא צפוי , שכבה אחר שכבה נשרה ממנו, מסירה מעליו את המטרה והרצון, הוא הוציא מכיס חולצתו תמונה של בנו הקטן, עיניו מחייכות אליו, דוגט חייך חזרה אל התמונה. הוא הביט אחורה אל החדר ההוא אל הדלת החומה שהסתירה מאחוריה כמות אהבה שהחדר צר מלהכיל והצליח לחוש באמת אולי בפעם האחרונה את תקוותה של סקאלי.
בלי הרבה הסברים... הנה היא דוגט צעד במסדרון בית החולים, מקשיב לצעדיו על רצפת הפלסטיק המבריקה. מחשבותיו התרוצצו בלי סוף נכנסות אחת בשניה, מבלבלות אותו הרבה מעבר למה שרצה. הוא עדיין התקשה להשלים עם מה שראה וחווה, אבל ידע שבמוקדם או במאוחר והוא העדיף במוקדם הוא יהיה חייב להבין את מהות המסע שנכנס אליו. הוא הגיע אל הדלת החומה הגדולה מהסס להכנס ולראות שמאלדר אינו בין החיים, לרגע אחד, לשניה אחת עלתה בראשו תמונתה של סקאלי לאחר שבישר לה כי התקווה האחרונה הכזיבה. ידו נגעה בידית, עוד רגע ויפתח את הדלת ואז דרך הצוהר הקטן הוא ראה... המחשבות כולן נאלמו דום. ראשו השתתק. הוא הרגיש כי הכל התהפך בקרבו. סקאלי נמצאה בחדר ראשה מונח על חזהו של מאלדר... מאלדר החי! הכל נשמט ממנו בבת אחת, חיפושו הפך לאויבו. הוא ידע שמקומו עכשיו בספק, שהאמון שהתאמץ להשיג כבר איבד משוויו, הוא ידע שלא יוכל להתמודד מול מאלדר, הרי כשלא היה שם הקרב היה קשה ובטח כשהמיתוס חי יהיה הקרב קשה שבעתיים. דוגט הרגיש רעד בגופו, לרגע הוא הרגיש חסר ערך, תפקידו תם ונשלם והוא ממשיך הלאה בדיוק כשלמד לאהוב את העבודה, כשהחל להקשר לסקאלי ולהכנס לליבה. הוא לא ידע מה בדיוק הוא הרגיש אבל זה היה מעין כאב מהול בהקלה, הוא כל כך רצה לחוש את אושרה של סקאלי על שזכתה לקבל חזרה את היקר לה מכל, על שמאלדר חזר מסף המוות בשבילה אבל משהו עצר אותו, השמחה שלו עורבבה בעצב הבדידות שחש, בכאב הבלתי נגמר שסקאלי הצליחה ברגישותה להפיג מדי פעם. הוא ידע תמיד שהקשר בינהם הוא ידידות חזקה והוא לא שאף להגיע מעבר לכך אך קורט הקנאה על מה שהיה בינהם שיהיה שייך מעכשיו למאלדר בלבד גרם ללבו להתכווץ. הוא כעס על עצמו על מה שהרגיש, הרי הוא היה שם רק בשביל להחזיר לסקאלי את מאלדר, להחזירו בחיים, הוא לא הבין את הכאב הבלתי נתפס שאחז בו, את שד הבדידות שאפף אותו וניחם אותו בזרועותיו. ידו ניתקה מידית הדלת הוא פנה ללכת אך עיניו התעקשו לתת עוד מבט אחד במה שהיה פעם. סקאלי הביטה בו, או לפחות כך נדמה לו, הוא ראה במבטה רק דבר אחד, את מה שלא יהיה שייך לו , לא ממנה או מאדם אחר – תקווה שהוצתה מחדש. הוא התרחק לאיטו מהדלת, מנתק עצמו מהחודשים האחרונים, מהחוויות, הרגשות והמחשבות, קילף מעליו את החיפוש הארוך שלא פעם היה נראה ללא תקווה, את הכאב הבלתי נישא בעיניה של סקאלי במשך החודשים הארוכים ללא מאלדר, את הבדידות שהוא עוד יחווה, את העתיד הלא צפוי , שכבה אחר שכבה נשרה ממנו, מסירה מעליו את המטרה והרצון, הוא הוציא מכיס חולצתו תמונה של בנו הקטן, עיניו מחייכות אליו, דוגט חייך חזרה אל התמונה. הוא הביט אחורה אל החדר ההוא אל הדלת החומה שהסתירה מאחוריה כמות אהבה שהחדר צר מלהכיל והצליח לחוש באמת אולי בפעם האחרונה את תקוותה של סקאלי.
ודרך אגב איך שהתחלתי את ההודעה נשאר פתוח, עוד לא ממש נגענו לעומק ביחסים בין סקאלי לדוגט, אני חושבת שקשה לראות את סוף הפרק Without (החיבוק, הדמעות והבכי) ולהישאר אדישים לסוגייה הזאת.. קראתי פה הגדרה של אוהב ולא מאוהב, ואני חושבת שזה מיקום נאמן למציאות. אני גם חושבת שאולי היה שם פוטנציאל כלשהו שלא התפתח עקב צלו הכבד והמאיים של מאלדר, אבל דוגט מקסים בעיני..