פינת הסיפור המרגש
פעם היה מנזר שנקלע לזמנים קשיים. בזמנו הטוב הוא היה מסדר מפואר. כתוצאה מגלי הרדיפות במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה ועליית הזרם החילוני במאה התשע-עשרה, אבדו כל שלחותיו והוא הצטמצם, במידה כזו שרק חמישה נזירים נשארו בבית האב המתפורר :ראש המנזר וארבעה אחרים, כולם בני שבעים ומעלה. היה ברור שזהו מסדר גווע. בעובי היערות המקיפים את המנזר היתה בקתה קטנה בה השתמש מידי פעם רבי אחד מעיירה סמוכה להתבודדות. במהלך שנות התפילה וההתעמקות הרבות שלהם, פיתחו הנזירים הזקנים יכולת רוחנית , ותמיד חשו מתי הרב הגיע לאתר-ההתבודדות שלו. "הרבי ביער, הרבי שוב ביער," הם לחשו זה לזה. עודו מתאבל על מותו הממשמש ובא של המסדר שלו, חשב ראש המנזר פעם לבקר במקום-ההתבודדות ולשאול את הרבי, אם במקרה ביכולתו לשאת איזו עיצה שאולי תציל את המנזר. הרבי הכניס את ראש-המנזר במאור פנים לבקתתו. אבל כשהסביר ראש המנזר את מטרת ביקרו, יכול היה הרבי רק להשתתף בצערו. "אני יודע איך זה," הוא קרא. "הרוח נוטשת את האנשים. אותו דבר קורה בעירה שלי. כמעט אף אחד כבר לא מגיע לבית הכנסת." ראש המנזר והרבי בכו ביחד. אז קראו קטעים מהתורה ושחו חרש בדברים עמוקים. הגיעה שעתו של ראש-המנזר ללכת. הם התחבקו. "כמה נפלא זה היה להפגש אחרי שנים כה רבות," אמר ראש-המנזר, "אבל אני בכל זאת נכשלתי במטרה לשמה באתי לכאן. האם אין כלום שתוכל להגיד לי, אף עיצה שתוכל לעוץ לי כדי לעזור להציל את המסדר הגווע שלי?" "לא, אני מצטער," השיב הרבי "אין לי אף עיצה. הדבר היחיד שאני יכול לומר לך זה שהמשיח הוא אחד מכם." כשחזר למנזר, התאספוסביב ראש-המנזר רעיו הנזירים ושאלו, "אז מה אמר הרבי?" "הוא לא יכול לעזור," השיב ראש-המנזר. "אנחנו רק בכינו וקראנו יחד בתורה. הדבר היחיד שאמר, בדיוק כשעזבתי-היה משהו מסתורי-שהמשיח הוא אחד מאיתנו. אני לא יודע למה הוא התכוון." בימים ובשבועות ובחודשים שבאו התעמקו הנזירים הזקנים בהערה הזו ותהו שמא אפשר כי היתה איזו משמעות למילותיו של הרבי. המשיח הוא אחד מאיתנו? האם אפשר שהתכוון לאחד מאיתנו, הנזירים במנזר? אם כך, מי זה? אתם מניחים שהוא התכוון לראש-המנזר? כן, אם התכוון למישהו, סביר שהתכוון לאב ראש-המנזר. הוא מנהיג אותנו כבר למעלה משנות דור. מצד שני, יתכן שהתכוון לאח תומאס. האח תומאס הוא איש ללא ספק קדוש. כולם יודעים שתומאס הוא מאור גדול. הוא בטח לא התכוון לאח אלרד! אלרד מתנהג לפעמים בתמהוניות. אבל אם חושבים על זה, גם אם הוא לפעמים עצם גרונם של אנשים, במבט לאחור, אלרד, למעשה , תמיד צודק. לעיתים קרובות צודק מאוד. אולי הרבי אכן התכוון לאח אלרד. אבל בטח לא לאח פיליפ. פיליפ כ"כ פאסיבי, חסר אישיות באמת. אבל, כמעט באורח מיסתורי, הוא נחן בכישרון, להימצא תמיד, איכשהו, כשאתה זקוק לו. הוא פשוט מופיע לצידך באורח פלא. אולי פיליפ הוא המשיח. עודם מהרהרים בדרך זו, החלו הנזירים הזקנים להתיחס זה לזה בכבוד יוצא דופן מפאת הסיכוי הכלוש שאחד מבינהם הוא אולי המשיח. ומפאת סיכוי-קלוש -מאוד שכל נזיר הוא עצמו אולי המשיח, הם החלו להתיחס לעצמם בכבוד רב. היער בו עמד המנזר היה מרהיב ביופוי, וכך קרה שאנשים עדיין ביקרו במנזר מדי פעם כדי לערוך פיקניק על מדשאו הקטנה, לשוטט בשביליו, וגם להיכנס פה ושם לכנסיה המוזנחת ולהתיחד עם מחשובתיהם. בעשותם זאת, בלי שהוי מודעים לכך, הם חשו בהילת הכבוד המרשים שהחלה כעת להקיף את חמשת הנזירים הזקנים, וכמו קרנה מהם והתפשטה בחלל המקום. משהו מצודד באורח מוזר, אפילו מכשף, היה במקום. בלי לדעת מדוע, החלו אנשים לשוב אל המנזר לעיתים קרובות יותר כדי לערוך פיקניק,לשחק,להתפלל. הם החלו להביא את חבריהם כדי להראות להם את המקום המיוחד. וחבריהם הביאו את חבריהם שלהם. אז קרה שאחד מהצעירים שהגיעו לבקר במנזר החל לדבר יותר ויותר עם הנזירים הזקנים. כעבור זמן מה שאל אחד מהם אם יוכל להצטרף אליהם. אחריו אחד אחר. ועוד אחר. כך שבתוך שנים ספורות הפך שוב המנזר למסדר משגשג, ובזכות מתנתו של הרבי, למרכז תוסס של אור ורוחניות
פעם היה מנזר שנקלע לזמנים קשיים. בזמנו הטוב הוא היה מסדר מפואר. כתוצאה מגלי הרדיפות במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה ועליית הזרם החילוני במאה התשע-עשרה, אבדו כל שלחותיו והוא הצטמצם, במידה כזו שרק חמישה נזירים נשארו בבית האב המתפורר :ראש המנזר וארבעה אחרים, כולם בני שבעים ומעלה. היה ברור שזהו מסדר גווע. בעובי היערות המקיפים את המנזר היתה בקתה קטנה בה השתמש מידי פעם רבי אחד מעיירה סמוכה להתבודדות. במהלך שנות התפילה וההתעמקות הרבות שלהם, פיתחו הנזירים הזקנים יכולת רוחנית , ותמיד חשו מתי הרב הגיע לאתר-ההתבודדות שלו. "הרבי ביער, הרבי שוב ביער," הם לחשו זה לזה. עודו מתאבל על מותו הממשמש ובא של המסדר שלו, חשב ראש המנזר פעם לבקר במקום-ההתבודדות ולשאול את הרבי, אם במקרה ביכולתו לשאת איזו עיצה שאולי תציל את המנזר. הרבי הכניס את ראש-המנזר במאור פנים לבקתתו. אבל כשהסביר ראש המנזר את מטרת ביקרו, יכול היה הרבי רק להשתתף בצערו. "אני יודע איך זה," הוא קרא. "הרוח נוטשת את האנשים. אותו דבר קורה בעירה שלי. כמעט אף אחד כבר לא מגיע לבית הכנסת." ראש המנזר והרבי בכו ביחד. אז קראו קטעים מהתורה ושחו חרש בדברים עמוקים. הגיעה שעתו של ראש-המנזר ללכת. הם התחבקו. "כמה נפלא זה היה להפגש אחרי שנים כה רבות," אמר ראש-המנזר, "אבל אני בכל זאת נכשלתי במטרה לשמה באתי לכאן. האם אין כלום שתוכל להגיד לי, אף עיצה שתוכל לעוץ לי כדי לעזור להציל את המסדר הגווע שלי?" "לא, אני מצטער," השיב הרבי "אין לי אף עיצה. הדבר היחיד שאני יכול לומר לך זה שהמשיח הוא אחד מכם." כשחזר למנזר, התאספוסביב ראש-המנזר רעיו הנזירים ושאלו, "אז מה אמר הרבי?" "הוא לא יכול לעזור," השיב ראש-המנזר. "אנחנו רק בכינו וקראנו יחד בתורה. הדבר היחיד שאמר, בדיוק כשעזבתי-היה משהו מסתורי-שהמשיח הוא אחד מאיתנו. אני לא יודע למה הוא התכוון." בימים ובשבועות ובחודשים שבאו התעמקו הנזירים הזקנים בהערה הזו ותהו שמא אפשר כי היתה איזו משמעות למילותיו של הרבי. המשיח הוא אחד מאיתנו? האם אפשר שהתכוון לאחד מאיתנו, הנזירים במנזר? אם כך, מי זה? אתם מניחים שהוא התכוון לראש-המנזר? כן, אם התכוון למישהו, סביר שהתכוון לאב ראש-המנזר. הוא מנהיג אותנו כבר למעלה משנות דור. מצד שני, יתכן שהתכוון לאח תומאס. האח תומאס הוא איש ללא ספק קדוש. כולם יודעים שתומאס הוא מאור גדול. הוא בטח לא התכוון לאח אלרד! אלרד מתנהג לפעמים בתמהוניות. אבל אם חושבים על זה, גם אם הוא לפעמים עצם גרונם של אנשים, במבט לאחור, אלרד, למעשה , תמיד צודק. לעיתים קרובות צודק מאוד. אולי הרבי אכן התכוון לאח אלרד. אבל בטח לא לאח פיליפ. פיליפ כ"כ פאסיבי, חסר אישיות באמת. אבל, כמעט באורח מיסתורי, הוא נחן בכישרון, להימצא תמיד, איכשהו, כשאתה זקוק לו. הוא פשוט מופיע לצידך באורח פלא. אולי פיליפ הוא המשיח. עודם מהרהרים בדרך זו, החלו הנזירים הזקנים להתיחס זה לזה בכבוד יוצא דופן מפאת הסיכוי הכלוש שאחד מבינהם הוא אולי המשיח. ומפאת סיכוי-קלוש -מאוד שכל נזיר הוא עצמו אולי המשיח, הם החלו להתיחס לעצמם בכבוד רב. היער בו עמד המנזר היה מרהיב ביופוי, וכך קרה שאנשים עדיין ביקרו במנזר מדי פעם כדי לערוך פיקניק על מדשאו הקטנה, לשוטט בשביליו, וגם להיכנס פה ושם לכנסיה המוזנחת ולהתיחד עם מחשובתיהם. בעשותם זאת, בלי שהוי מודעים לכך, הם חשו בהילת הכבוד המרשים שהחלה כעת להקיף את חמשת הנזירים הזקנים, וכמו קרנה מהם והתפשטה בחלל המקום. משהו מצודד באורח מוזר, אפילו מכשף, היה במקום. בלי לדעת מדוע, החלו אנשים לשוב אל המנזר לעיתים קרובות יותר כדי לערוך פיקניק,לשחק,להתפלל. הם החלו להביא את חבריהם כדי להראות להם את המקום המיוחד. וחבריהם הביאו את חבריהם שלהם. אז קרה שאחד מהצעירים שהגיעו לבקר במנזר החל לדבר יותר ויותר עם הנזירים הזקנים. כעבור זמן מה שאל אחד מהם אם יוכל להצטרף אליהם. אחריו אחד אחר. ועוד אחר. כך שבתוך שנים ספורות הפך שוב המנזר למסדר משגשג, ובזכות מתנתו של הרבי, למרכז תוסס של אור ורוחניות
