מונולוג חורפי
אני אוהבת את החורף, הרבה יותר מהקיץ הלח והמעיק, שהופך את כולם למזיעים וחמי מזג. האווירה הקודרת והקרירה מנקה אותי מבפנים. האהבה שלי לחורף התעצמה כשביליתי את החורף הראשון שלי איתה; אני אוהבת להחליף את הפוך בגופה החם, לחמם על הרדיאטור את הגרביים השחורות שלה ולהקשיב לרעש נשימותיה כשהגשם נוקש על גגון חדר הכביסה.
בימים גשומים אני אוהבת לשבת לצידה ברכב, לראות את שפשוף הווישרים על שמשת החלון, נלחמים בגשם, מרקדים בקצב אחיד. ברקע מתנגנת מוזיקת פולק, קולו העמוק של ריי למונטיין מפייס אותנו כשאנחנו רבות על שטויות. לפני שהיא מורידה אותי בעבודה, אני מנסה לשחד עם קרואסון שוקולד חם, לגנוב דקות נוספות לפני שנפרד כל אחת לדרכה.
אני נהנית לחמם את כפות ידיי בכפות ידיה החמות, מתמלאת נחמה כשהיא מחבקת אותי אליה, וכשמזג האוויר לא מאפשר לנו לצאת לאכול בחוץ, אני נהנית להכין ארוחות ולאכול יחד בבית.
בלילות סוערים בהם אנו מקשיבות לקול הגשם הנוקש על הגגון, אני מכירה אותה לעומק. למדתי שיש לה חוש אלתור מפותח ויכולת למצוא פתרון לכל בעיה או משבר שצץ. גיליתי את הדרך בה היא אוהבת שמלטפים לגבה. שעות ארוכות של אימון חלפו עד שמצאתי את השיטה המושלמת: רפרוף עדין של קצות האצבעות, איטי כמו זחל, עדין כמו מגע נמלה. היא מהופנטת כשידיי מלטפות את איזור עצמות הבריח, מתרגשת כשאני אוחזת את פניה בשתי כפות ידי בלחץ עדין ומנשקת לשפתיה.
בחורף סוער הבנתי שאת הדרך של הלב שלה חורשים עם אצבעות ומילים.
אני אוהבת את החורף. גשמי זלעפות וקור מקפיא, אנשים שנדחקים אל תחנת אוטובוס ומקללים את הרוחות. אבל אני הכי אוהבת את החורף איתה, משרבטת אותיות על אדי הקור שבחלון, כותבת לי אהבה.