פינת היסטוריה
לאחרונה אני עובר על ספר העוסק בתולדותיו של חוג כותבים שהתאגדו מסביב לכתב עת בתקופת רפובליקת ווימאר. זהו אחד ממספר רב של חוגי מה שמכונה writers שפעלו במרחב הגרמני (הכולל בנוסף לגרמניה, את אוסטריה, בוהמיה, חלק מהבלטים, שוויץ ועוד). תחומי העיסוק של כותבים אלה היו מגוונים מביקורת פוליטית, דרך ביקורת תיאטרון ועד לפרסום יצירות ספרותיות תוך עיסוק בסגנונות חדשניים. קבוצות דומות של men of the letters מצויות גם באנגליה, שם ידועות הדוגמאות של ג´ון סטיוארט מיל ותומס(?) קרלייל שהניחו את המודל של איש ההגות המשפיע דרך התקשורת. מרחב זה של כתיבה אפשר דיון ציבורי לא רק בסוגיות שעל הפרק כגון משפטים פוליטיים דבר שהיה נפוץ ברפובליקת ווימאר אלא לפסוע שלב אחד יותר לעומק ולדון על הסיבות "העקרוניות" למצב הדברים הנתון. בניגוד למה שניתן לחשוב היה סוג זה של כתיבה נפוץ לא רק בקרב הבוהמה אלא גם בקרב הפועלים המאוגדים (ספק מצוין העוסק בתרבותם הוא The Alternative Culture). בימינו סוג כזה של תקשורת איננו קיים. כתבי העת שוב אינם נתנים להשגה בקלות, ואף השבועונים המספקים במה לדיון יותר נרחב אינם מצויים כ"כ. אני סבור שזוהי אחת הסיבות לאורך החיים הקצר של הדיונים הציבוריים בישראל. ישנם דיוני עומק בנושאים אך הם בכתבי עת הסגורים הן בחוג חברים המפרסם בהם, הן בשפתם הטכנית כמעט, והן ביכולת להשיגם (בעודי כותב חושב אני על כתב העת "תיאוריה וביקורת" שהוא זה שאני הכי מכיר).
לאחרונה אני עובר על ספר העוסק בתולדותיו של חוג כותבים שהתאגדו מסביב לכתב עת בתקופת רפובליקת ווימאר. זהו אחד ממספר רב של חוגי מה שמכונה writers שפעלו במרחב הגרמני (הכולל בנוסף לגרמניה, את אוסטריה, בוהמיה, חלק מהבלטים, שוויץ ועוד). תחומי העיסוק של כותבים אלה היו מגוונים מביקורת פוליטית, דרך ביקורת תיאטרון ועד לפרסום יצירות ספרותיות תוך עיסוק בסגנונות חדשניים. קבוצות דומות של men of the letters מצויות גם באנגליה, שם ידועות הדוגמאות של ג´ון סטיוארט מיל ותומס(?) קרלייל שהניחו את המודל של איש ההגות המשפיע דרך התקשורת. מרחב זה של כתיבה אפשר דיון ציבורי לא רק בסוגיות שעל הפרק כגון משפטים פוליטיים דבר שהיה נפוץ ברפובליקת ווימאר אלא לפסוע שלב אחד יותר לעומק ולדון על הסיבות "העקרוניות" למצב הדברים הנתון. בניגוד למה שניתן לחשוב היה סוג זה של כתיבה נפוץ לא רק בקרב הבוהמה אלא גם בקרב הפועלים המאוגדים (ספק מצוין העוסק בתרבותם הוא The Alternative Culture). בימינו סוג כזה של תקשורת איננו קיים. כתבי העת שוב אינם נתנים להשגה בקלות, ואף השבועונים המספקים במה לדיון יותר נרחב אינם מצויים כ"כ. אני סבור שזוהי אחת הסיבות לאורך החיים הקצר של הדיונים הציבוריים בישראל. ישנם דיוני עומק בנושאים אך הם בכתבי עת הסגורים הן בחוג חברים המפרסם בהם, הן בשפתם הטכנית כמעט, והן ביכולת להשיגם (בעודי כותב חושב אני על כתב העת "תיאוריה וביקורת" שהוא זה שאני הכי מכיר).