ממש ממש מעט
יש לי מחר שיחה עם הפסיכולוגית ואני ליטרלי סופרת את הדקות. אני. הבן אדם הכי אנטי טיפול שקיים בעולם. אני צריכה אותה, אני צריכה את השיחה הזאת, יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתה עליהם שזה לא הוגן כי שעה לא מספיקה. אני זקוקה לטיפול הזה כמו אויר לנשימה, ואין לי מושג איך זה קרה, אם אלה החיים, או היא (היא מדהימה. ויפה נורא), או העיתוי. אבל אני צריכה אותה ולא ממקום של מצוקה (גם) אלא ממקום של גדילה.
(חוץ מזה הכל די חרא אחד גדול)