פינסקר 19
הולכת . מרגישה את הנשימה . עוצרת רק לשניה לחפש את הפתק שנתנה לה בתוך ההמולה בין כל הזרים שהקיפו אותם בחלל ההוא – אחרי שנים פתאום צבטה אותה ההרגשה היא לא לבד . ' רח ' פינסקר 19 ' -מזכיר לה הפתק למה יצאה היום מביתה. לא אמרה לדוב דבר . מצאה את עצמה לרגע במקום שמעולם לא היתה בו. שדרה ארוכה של עצים . אור אחרון בין ערביים נופל ומבעיר משהו מתוכה . מרגישה לרגע איך נעמדה מול האחת שפתאום הרעידה את השקט של עולמה . זיעה קרה מכסה את היידים . ההבעה על הפנים לא מסגירה דבר . נעמדת לשניה מול ביתה . רוצה פתאום לחזור לשכוח מהכל . לשכוח איך חייכה אליה מתוך ההמולה . אור רך מילא את החדר עם נוכוחתה . אשת הצעיפים . החיוך והמיסתורין שתפסו את מבטי מהשנייה הראשונה . ופתאום נכבה האור . שקט באולם ..ליחשושים אחרונים . 'נכון שהיא מדהימה ?!' לחשה לעברי מתוך השקט מלווה בחיוך קטן שמתריס הרגשתי את חום ידה מתקרב לשלי ורציתי לצרוח . 'איך הגיעה לפה ?!'..חשבתי לעצמי . שום צליל לא יצא לי . הבטתי במבטי תחינה כלפי הסופרת האהובה עליי ..כאילו קוראת לה בליבי . מבקשת שתציל אותי מהמבוכה שמתפשטת בתוכי פתאום . הרגשתי אותה קרוב . הרגשתי איך הכל עובר ממני אליה בלי מילים . הרגשתי נאלמת . המומה ומוצפת אושר שלא ידעתי להסביר אותו . -איך ?!..איך היא ? מה פתאום 'היא' ולא 'הוא'?! המילים של הקול הנשי שכל כך אהבתי שחיכיתי לשמוע אותו ותכננתי לקראתו מעל חודש הלכו והתפוגגו בחלל האולם . כל כולי נשאבתי אליה . לאישה המיסתורית שלידי . נשארנו שם . אבודות בעולם שפתאום פרץ בנינו . בשקט שלא ניתן להסביר לאדם אחר . היתה בה העזה . עוצמה וחוזק של נשיות רכה . היא לא פחדה לגשת אליי . לפנות לרגש שבתוכי . בהפסקה ראיתי אותה מביטה בי מהשולחן הצדדי שפונה החוצה אל הרחוב . לא מורידה מבט . לא משפילה אותה . יושבת גאה . לוגמת עוד לגימה מכוס הקפה . בוחנת אותי במבט אוהב. גם כשהזמנתי קפה הרגשתי את מבטה צורב את גבי . ' מה אני עושה פה לעזאזל?!' נקיפות המצפון חילחלו בי . ' דוב ' קפצה בי פתאום המחשבה לראש . האיש שהולך איתי קרוב ל 17 שנה . מה עובר עליי ?! אני חייבת לצאת מפה . לסיים את הקפה וללכת . בלי לחשוב פעמיים . לברוח מהר . בלי להיתקל שוב במבטה הנכסף . התיישבתי רחוק בצידו האחר של האולם . מתרחקת ממה שמילא בי אושר והתרגשות שלא ידעתי מעולם . אנשים לאט התחילו למלא שוב את האולם ההפסקה נגמרה המשכתי לשבת במקומי לא מסוגלת להתרומם . לא יכולה להביט ולראות אותה הולכת ומתרחקת . סגירת דלת האולם השאירה אותי בדממה מוחלטת . שוב מרוקנת . הכל שוב חדל לזרום . הדם מתחיל לקפוא בפנימה בעורקים . ומקפלת במהירות את הרגשות פנימה . למקומם הקבוע . מתרוממת בזהירות מהשולחן ופתאום אני מרגישה כף יד אוחזת בי . -'זאת היא' אני לוחשת לעצמי בלי להסתובב . לא מסוגלת להסתובב אליה . הלב כמעט מתפוצץ בתוכי . ' איך?!' אני שואלת את עצמי . ומאיפה . מאיפה פורצים הרגשות האדירים האלה בתוכי . לא מסוגלת להתנגד להם . שומעת בלי מילים אותה רוצה ללחוש ' אל תלכי '. אני מסתובבת אליה לאט לאט . מרגישה שלא מסוגלת להסתיר מולה את מה אני מרגישה . והפנים שלה לשלוות . והעיינים שבוערות בניגוד כמעט מושלם . היא מביטה בי . לא אומרת דבר . נותנת לעיינים לדבר . כאילו כל דבר אחר פשוט מיותר . מניחה את הפתק בידי . מרפה מידי בשקט הדומם שלה וממשיכה ללכת בעמידה הגאה והרכה שלה לכיוון האולם . * עכשיו אני בשדרה מול ביתה . מביטה לעבר החלון שאני יודעת בוודאות של הלב שהוא חלונה. מביטה בו ומסננת לעצמי בשקט ' מטורפת ' .
הולכת . מרגישה את הנשימה . עוצרת רק לשניה לחפש את הפתק שנתנה לה בתוך ההמולה בין כל הזרים שהקיפו אותם בחלל ההוא – אחרי שנים פתאום צבטה אותה ההרגשה היא לא לבד . ' רח ' פינסקר 19 ' -מזכיר לה הפתק למה יצאה היום מביתה. לא אמרה לדוב דבר . מצאה את עצמה לרגע במקום שמעולם לא היתה בו. שדרה ארוכה של עצים . אור אחרון בין ערביים נופל ומבעיר משהו מתוכה . מרגישה לרגע איך נעמדה מול האחת שפתאום הרעידה את השקט של עולמה . זיעה קרה מכסה את היידים . ההבעה על הפנים לא מסגירה דבר . נעמדת לשניה מול ביתה . רוצה פתאום לחזור לשכוח מהכל . לשכוח איך חייכה אליה מתוך ההמולה . אור רך מילא את החדר עם נוכוחתה . אשת הצעיפים . החיוך והמיסתורין שתפסו את מבטי מהשנייה הראשונה . ופתאום נכבה האור . שקט באולם ..ליחשושים אחרונים . 'נכון שהיא מדהימה ?!' לחשה לעברי מתוך השקט מלווה בחיוך קטן שמתריס הרגשתי את חום ידה מתקרב לשלי ורציתי לצרוח . 'איך הגיעה לפה ?!'..חשבתי לעצמי . שום צליל לא יצא לי . הבטתי במבטי תחינה כלפי הסופרת האהובה עליי ..כאילו קוראת לה בליבי . מבקשת שתציל אותי מהמבוכה שמתפשטת בתוכי פתאום . הרגשתי אותה קרוב . הרגשתי איך הכל עובר ממני אליה בלי מילים . הרגשתי נאלמת . המומה ומוצפת אושר שלא ידעתי להסביר אותו . -איך ?!..איך היא ? מה פתאום 'היא' ולא 'הוא'?! המילים של הקול הנשי שכל כך אהבתי שחיכיתי לשמוע אותו ותכננתי לקראתו מעל חודש הלכו והתפוגגו בחלל האולם . כל כולי נשאבתי אליה . לאישה המיסתורית שלידי . נשארנו שם . אבודות בעולם שפתאום פרץ בנינו . בשקט שלא ניתן להסביר לאדם אחר . היתה בה העזה . עוצמה וחוזק של נשיות רכה . היא לא פחדה לגשת אליי . לפנות לרגש שבתוכי . בהפסקה ראיתי אותה מביטה בי מהשולחן הצדדי שפונה החוצה אל הרחוב . לא מורידה מבט . לא משפילה אותה . יושבת גאה . לוגמת עוד לגימה מכוס הקפה . בוחנת אותי במבט אוהב. גם כשהזמנתי קפה הרגשתי את מבטה צורב את גבי . ' מה אני עושה פה לעזאזל?!' נקיפות המצפון חילחלו בי . ' דוב ' קפצה בי פתאום המחשבה לראש . האיש שהולך איתי קרוב ל 17 שנה . מה עובר עליי ?! אני חייבת לצאת מפה . לסיים את הקפה וללכת . בלי לחשוב פעמיים . לברוח מהר . בלי להיתקל שוב במבטה הנכסף . התיישבתי רחוק בצידו האחר של האולם . מתרחקת ממה שמילא בי אושר והתרגשות שלא ידעתי מעולם . אנשים לאט התחילו למלא שוב את האולם ההפסקה נגמרה המשכתי לשבת במקומי לא מסוגלת להתרומם . לא יכולה להביט ולראות אותה הולכת ומתרחקת . סגירת דלת האולם השאירה אותי בדממה מוחלטת . שוב מרוקנת . הכל שוב חדל לזרום . הדם מתחיל לקפוא בפנימה בעורקים . ומקפלת במהירות את הרגשות פנימה . למקומם הקבוע . מתרוממת בזהירות מהשולחן ופתאום אני מרגישה כף יד אוחזת בי . -'זאת היא' אני לוחשת לעצמי בלי להסתובב . לא מסוגלת להסתובב אליה . הלב כמעט מתפוצץ בתוכי . ' איך?!' אני שואלת את עצמי . ומאיפה . מאיפה פורצים הרגשות האדירים האלה בתוכי . לא מסוגלת להתנגד להם . שומעת בלי מילים אותה רוצה ללחוש ' אל תלכי '. אני מסתובבת אליה לאט לאט . מרגישה שלא מסוגלת להסתיר מולה את מה אני מרגישה . והפנים שלה לשלוות . והעיינים שבוערות בניגוד כמעט מושלם . היא מביטה בי . לא אומרת דבר . נותנת לעיינים לדבר . כאילו כל דבר אחר פשוט מיותר . מניחה את הפתק בידי . מרפה מידי בשקט הדומם שלה וממשיכה ללכת בעמידה הגאה והרכה שלה לכיוון האולם . * עכשיו אני בשדרה מול ביתה . מביטה לעבר החלון שאני יודעת בוודאות של הלב שהוא חלונה. מביטה בו ומסננת לעצמי בשקט ' מטורפת ' .
