PantherettePitz
New member
פינו - בר יין
בחודשים האחרונים נראה שכל מקום בתל-אביב שיכול לענות להגדרה 'כוך' הופך לבר-יין. כמו שציין בן-הזוג כשנכנסנו לפינו, נראה שזה טרנד קל יחסית לתפעול עם תפריט שניתן לשכפל בקלות משלל ברי-היין האחרים ולקוות להצלחה מסחררת.
לפינו שמנו לב לראשונה בשבוע שעבר כשחלפנו ליד המקום וראינו מטריות תלויות על הקיר ליד הכניסה. חזרנו לשם בערב השנה החדשה כשהחלטנו להעמיד פנים שאנחנו יוצאים (אבל להישאר ברדיוס 100 מ' מהבית), וזו נראתה כמו מלכודת מוחלטת וצפויה מראש עד כדי שעמום: נכנסנו לשם כי זה המקום הראשון שהיה בו מקום ב-22:30; המלצרים חבשו כובעי סנטה לכבוד ערב השנה החדשה; ובתפריט הייתה ארוגולה (עוד סוג של טרנד מאוד בעיני) כמעט בכל דבר.
קיבלנו תפריט יינות, ותפריט ירוק "מיוחד לסילבסטר" (כנראה המשך הקונספט 'חגוג כריסמס בראש השנה') שאת נוכחות הארוגולה בו כבר ציינתי. אני הזמנתי גוורצטרמינר של Dr. Loosen (שם עלום מבחינתי אבל אני מבינה קטנה מאוד ביינות), הוא הזמין פינו נואר, אני באמת לא זוכרת של מי. מתפריט האוכל המצומצם למדי הזמנו, בעיקר על דרך פסילת כל שאר המנות, ברוסקטת קממבר לי וברוסקטת סינטה לו. ואז ישבנו וחיכינו, שוב במין עייפות כזו של ידיעה מראש איך הארוחונת הזו הולכת להיראות.
שתי הכוסות הגיעו ממש מהר (טוב, זה לא שהייתה להם הרבה עבודה), והגוורצטרמינר התגלה כטעים במידה שגוברת כמעט על חוסר החיבה שלי ליין (ומשקאות אלכוהוליים בכלל). כדקה וחצי אחר-כך הגיע המלצר לשולחן ומזג לנו שתי כוסות מה"יין לבן מבעבע" שנמכר במבצע של 18 ש"ח לכוס באותו ערב (למברוסקו לבן סטנדרטי, מהסוג שבמבצעי טיב טעם יכול לעלות 18 ש"ח לבקבוק, אבל טעים). נראה כמו סוג של חוסר מחשבה, מפני שישבנו כל אחד עם שתי כוסות יין מולו (או כמו שהוא אמר: "זה לא הולך עם הפינו נואר בכלל"), אבל לאחר שכל אחד רוקן שתי כוסות יין ההמתנה המשועממת הפכה להיות בהחלט מרוככת וחייכנית יותר.
ואז ישבנו וחיכינו. האוכל התעכב והבחור תהה: "את חושבת שהם לומדים עכשיו איך מכינים ברוסקטה?", והסכמנו שמה אכפת לנו - נחכה, נקבל לחם קלוי יתר על המידה עם חתיכה קטנה של קממבר/סינטה, נאכל ונלך הביתה.
ואז הגיעו הברוסקטות. שתי פרוסות לא גדולות לכל אחד.
כמי שלא חובבת סינטה בצורה מיוחדת לא התרגשתי מהמנה של הבחור, והוא עצמו אוכל ולא מדבר יותר מדי. אבל הקממבר - הו, הקממבר. הלחם היה קלוי בדיוק כמו שצריך, פרוסת הקממבר הייתה בגודל הנכון - מורגשת אבל בלי להשתלט על הכל - והיה עליה משהו אדום שנראה כמו ריבה אבל כנראה שהוסף לו צ'ילי או משהו בסגנון כי כל נגיעה שלו הייתה מתוקה וחריפה בו זמנית, בדיוק בצורה הנכונה. אפילו הארוגולה לא הטרידה אותי אחרי זה. זו הייתה מנה מהסוג שבכלל לא ציפיתי למצוא במקום כזה, ומאחר שבילינו בו 40 דקות בערך ולא ניסינו יותר אני לא יכולה לומר אם היא לא נקלעה בטעות לתפריט משעמם ודהוי. עקב הסלידה שלי מברי-יין באופן כללי אני גם לא יודעת אם אולי גם היא העתקה ממקום אחר ו"שטאנצי" פחות ותו לא. אני כן יודעת שזו מנה מהסוג שאני אוהבת - כשבכל ביס ישתחושה של משהו חדש ומוצלח ומעניין - ואני בהחלט אחזור לשם בתקווה שהיא תישאר בדיוק אותו דבר.
מתישהו במהלך הישיבה שם הצוות ניגש והציע לנו כובעי סנטה (לקחנו, למה לא), אם כי דווקא כשרצינו להזמין חשבון חיכינו הרבה מאוד זמן (בטח ביחס לגודל המקום ולתפוסה שלו באותו רגע) עד שהצלחנו לצוד את מבטו של אחד משניים או שלושה מלצרים שהסתובבו שם. החשבון עצמו היה סביר ביותר - 103 ש"ח אם אני לא טועה. אני לא יכולה לומר שהשתכנעתי בהיגיון שבקונספט הזה שמשתלט על כל רחוב נחמד בתל-אביב, אבל אני כן יכולה לומר שאחזור לשם ואנסה להשתכנע קצת יותר.
בחודשים האחרונים נראה שכל מקום בתל-אביב שיכול לענות להגדרה 'כוך' הופך לבר-יין. כמו שציין בן-הזוג כשנכנסנו לפינו, נראה שזה טרנד קל יחסית לתפעול עם תפריט שניתן לשכפל בקלות משלל ברי-היין האחרים ולקוות להצלחה מסחררת.
לפינו שמנו לב לראשונה בשבוע שעבר כשחלפנו ליד המקום וראינו מטריות תלויות על הקיר ליד הכניסה. חזרנו לשם בערב השנה החדשה כשהחלטנו להעמיד פנים שאנחנו יוצאים (אבל להישאר ברדיוס 100 מ' מהבית), וזו נראתה כמו מלכודת מוחלטת וצפויה מראש עד כדי שעמום: נכנסנו לשם כי זה המקום הראשון שהיה בו מקום ב-22:30; המלצרים חבשו כובעי סנטה לכבוד ערב השנה החדשה; ובתפריט הייתה ארוגולה (עוד סוג של טרנד מאוד בעיני) כמעט בכל דבר.
קיבלנו תפריט יינות, ותפריט ירוק "מיוחד לסילבסטר" (כנראה המשך הקונספט 'חגוג כריסמס בראש השנה') שאת נוכחות הארוגולה בו כבר ציינתי. אני הזמנתי גוורצטרמינר של Dr. Loosen (שם עלום מבחינתי אבל אני מבינה קטנה מאוד ביינות), הוא הזמין פינו נואר, אני באמת לא זוכרת של מי. מתפריט האוכל המצומצם למדי הזמנו, בעיקר על דרך פסילת כל שאר המנות, ברוסקטת קממבר לי וברוסקטת סינטה לו. ואז ישבנו וחיכינו, שוב במין עייפות כזו של ידיעה מראש איך הארוחונת הזו הולכת להיראות.
שתי הכוסות הגיעו ממש מהר (טוב, זה לא שהייתה להם הרבה עבודה), והגוורצטרמינר התגלה כטעים במידה שגוברת כמעט על חוסר החיבה שלי ליין (ומשקאות אלכוהוליים בכלל). כדקה וחצי אחר-כך הגיע המלצר לשולחן ומזג לנו שתי כוסות מה"יין לבן מבעבע" שנמכר במבצע של 18 ש"ח לכוס באותו ערב (למברוסקו לבן סטנדרטי, מהסוג שבמבצעי טיב טעם יכול לעלות 18 ש"ח לבקבוק, אבל טעים). נראה כמו סוג של חוסר מחשבה, מפני שישבנו כל אחד עם שתי כוסות יין מולו (או כמו שהוא אמר: "זה לא הולך עם הפינו נואר בכלל"), אבל לאחר שכל אחד רוקן שתי כוסות יין ההמתנה המשועממת הפכה להיות בהחלט מרוככת וחייכנית יותר.
ואז ישבנו וחיכינו. האוכל התעכב והבחור תהה: "את חושבת שהם לומדים עכשיו איך מכינים ברוסקטה?", והסכמנו שמה אכפת לנו - נחכה, נקבל לחם קלוי יתר על המידה עם חתיכה קטנה של קממבר/סינטה, נאכל ונלך הביתה.
ואז הגיעו הברוסקטות. שתי פרוסות לא גדולות לכל אחד.
כמי שלא חובבת סינטה בצורה מיוחדת לא התרגשתי מהמנה של הבחור, והוא עצמו אוכל ולא מדבר יותר מדי. אבל הקממבר - הו, הקממבר. הלחם היה קלוי בדיוק כמו שצריך, פרוסת הקממבר הייתה בגודל הנכון - מורגשת אבל בלי להשתלט על הכל - והיה עליה משהו אדום שנראה כמו ריבה אבל כנראה שהוסף לו צ'ילי או משהו בסגנון כי כל נגיעה שלו הייתה מתוקה וחריפה בו זמנית, בדיוק בצורה הנכונה. אפילו הארוגולה לא הטרידה אותי אחרי זה. זו הייתה מנה מהסוג שבכלל לא ציפיתי למצוא במקום כזה, ומאחר שבילינו בו 40 דקות בערך ולא ניסינו יותר אני לא יכולה לומר אם היא לא נקלעה בטעות לתפריט משעמם ודהוי. עקב הסלידה שלי מברי-יין באופן כללי אני גם לא יודעת אם אולי גם היא העתקה ממקום אחר ו"שטאנצי" פחות ותו לא. אני כן יודעת שזו מנה מהסוג שאני אוהבת - כשבכל ביס ישתחושה של משהו חדש ומוצלח ומעניין - ואני בהחלט אחזור לשם בתקווה שהיא תישאר בדיוק אותו דבר.
מתישהו במהלך הישיבה שם הצוות ניגש והציע לנו כובעי סנטה (לקחנו, למה לא), אם כי דווקא כשרצינו להזמין חשבון חיכינו הרבה מאוד זמן (בטח ביחס לגודל המקום ולתפוסה שלו באותו רגע) עד שהצלחנו לצוד את מבטו של אחד משניים או שלושה מלצרים שהסתובבו שם. החשבון עצמו היה סביר ביותר - 103 ש"ח אם אני לא טועה. אני לא יכולה לומר שהשתכנעתי בהיגיון שבקונספט הזה שמשתלט על כל רחוב נחמד בתל-אביב, אבל אני כן יכולה לומר שאחזור לשם ואנסה להשתכנע קצת יותר.
עבורי אני חייב להגיד שמקומות רבים ברחוב ממש לא מושכים, ואם יוצא להגיע זה בעיקר לגלידה בוניליה או לחטוף כמה שוקולדים בקרדינל. אני מתקשה להעלות בראש מסעדה משמעותית שנרוץ לבקר שם, אולי הויטרינה אבל עקב "מהות" האוכל אנחנו לא אוכלים ולא נאכל שם הרבה בכל מקרה. מה מקומות ה goto שאנשים מהאיזור בוחרים שם בערב שלא בא לבשל ?